Category

השייט בין האיים הקריביים מרגיש כמו לונה-פארק. לאורך חופי האיים בצד המערבי החסוי מהרוח, המים חלקים, המפרשים רפויים והמנוע מטרטר. בשלב הזה של השייט האורחים, אם ישנם, מביטים אל האופק, מהרהרים ברעיון לקנות סירה ושוקלים קעקוע של עוגן על הזרוע. רגע אחרי, כשקצהו של החרטום יוצא מצילו של האי, מתחיל מחול שדים: הגלים קופצים מאפס ליותר מדי, הרוח מייללת והאורחים (ומדי פעם גם תושבי הקבע), עוברים למצב שכיבה, מקללים את נפטון ודורשים ועדת חקירה. בקצה רכבת ההרים מחכה בדרך כלל הפתעה כאילו חצינו יבשות שלמות ולא קילומטרים ספורים.
וכך היה גם הפעם. עדיין עם ציף על הסירה הפלגנו מדומיניקה לגואדלופ הצרפתי רק עשרים מייל צפונה. על הגלובוס האי גואדלופ נראה כמו פרפר ענקי, ומתחת לכנף השמאלית שלו ישנה קבוצת איים קטנה בשם Les Saintes, לשם כיוונו. עזבנו יערות גשם פראיים ואנשים קשי יום בכפרים שהוריקן החריב לא מכבר, ושלוש שעות אחר-כך נחתנו בכפר עם גגות אדומים שכאילו הועתק משפת אגם אלפיני. בסמטאות הצבעוניות מסתובבים אנשים עם בגט ביד אחת וכלבלב מסופר בשיק צרפתי ביד השנייה. ההוריקן שכיסח את דומיניקה גם הוא התבלבל, היה בטוח שהגיע לאירופה, נכנס לוורטיגו ודילג על האזור.

Les saintes – Guadeloupe

במפרץ המקסים פגשנו לפרידה-אחרונה את Cool Runnings, חברים טובים כמו שרק הים יודע לחבר ושדרכינו מצטלבות כבר מהאוקיאנוס הפסיפסי. גם הם וגם אנחנו בסוף הטיול שלנו. הם בדרכם צפונה לפלורידה ואנחנו בסוף מערב. כשייטים ותיקים העלנו זיכרונות, הטבענו את הפרידה ברום ויין וקבענו להיפגש יום אחד, איפשהו, ליד הים.
אחר כך, כשנשארו שוב לבד, טיפסנו לראש המבצר (מבצר נפוליאון כמובן), צללנו למים הצלולים ובדקנו את תפריט הקוקטיילים בכל המסעדות שעל החוף. כשציף החל לשקול שוב את עניין הקעקוע, זה היה סימן שצריך לצאת שוב לדרך. זגזגנו את דרכנו מול הרוח את אל Pointe-A'-Pitre שנמצאת במפגש הכנפיים של גואדלופ ונקשרנו לרציף בקושי רבע שעה לפני שציף נבלע במונית לשדה התעופה. שלושה ימים אחר כך מונית אחרת פרקה את אבא שלי באותו הרציף וגם אותו לקחנו, במורד הרוח הפעם, ל Les Saintes לחזות בכפר הפלאי שהיגר מצרפת. בסיבוב הזה במקום קוקטיילים, הנכדים ארגנו לו מחקר מקיף בגלידריות המקומיות.

התחנה הבאה היא אנטיגואה, כארבעים מייל מגואדלופ. עם אור ראשון יצאנו לדרך. שוב הים המנומנם התחלף באוקיאנוס רוגש, המבקר איים לנשל את הקפטן מהירושה והתנחם בעובדה שזוהי החצייה האחרונה שלו בביקור הזה. לפני הצהריים עגנו במפרץ פאלמות' (Falmouth). זהו מפרץ ענק, כולו רדוד וצבוע טורקיז, עשרות סירות רגילות כשלנו עוגנות במרכזו, וברציפים סירות מפרש גדולות ממדים שנחתו לכאן היישר מהמאה השבע-עשרה, לידן (עם לא פחות קלאסה) לא מעט מפרשיות ענקיות של המאה העשרים ואחת. אנטיגואה, פעם קולוניה בריטית, נחשב לבירת השייט של הקריביים. המון תחרויות (רגטות) מתארחות באי. ולמחרת בואנו התחילה רגטה כזאת של ספינות קלאסיות.

classic Boats – Antigua

Marigot Bay – St. Martin

באנטיגואה השלטונות מקפידים שרק הסקיפר ירד לחוף עד לסיום בירוקרטיית הכניסה למדינה (מכס, הגירה), וכך עשינו. כשנתתי לפקידת ההגירה את הדרכונים הישראלים שלנו, התחילה תכונה במשרד וכמה דקות אחר-כך נקראתי למפקד התחנה שהסביר לי בנימוס שישראלים צריכים ויזת כניסה לאי (שאפשר להנפיק רק מחוץ למדינה). דברי הנימוס הסתיימו בדרישה לצאת מהמדינה תוך 24 שעות, ובהוראה להישאר בסירה עד אז. אחרי משא ומתן התרכך הפקיד וקיבלנו אישור לרדת לחוף בערב להשתתף במסיבת בפתיחה של תחרות השייט. ברוח הזמן הקריבי הזורם הארכנו לנו גם את היממה הקצובה לשתיים והוספנו ביקור במפרץ נחמד נוסף (Jolly Harbor). אבל אחרי יומיים היינו צריכים לזוז. שתי בעיות היו לנו עם האורח המדופלם: הפשוטה הייתה שהטיסה חזרה שלו היא מאנטיגואה והשנייה שבינינו לאיים הקרובים מפריד ים. כזה עם גלים.
עשר דקות של אינטרנט (ומאה וחמישים יורו) פתרו את הבעייה הראשונה, והפלגת לילה שלמה פתרה את השנייה. כשישנים הזמן עובר יותר מהר ובכלל בשכיבה אין מחלת ים. האורח אומנם נשבע שלא עצם עין כל הלילה, אבל עם בוקר התעורר רענן בדיוק כשהטלנו עוגן במפרץ סימפסון שבסאנט מארטן.

Maho Beach

Post Irma

האי הקטן הזה מחולק לשניים. חציו הולנדי (ונקרא Sint Maarten) וחציו צרפתי (ונקרא St. Martin). החלק ההולנדי בנוי בצפיפות יחסית עם אתרי נופש ובתי קזינו והבירה הצרפתית נראת יותר כמו כפר. האטרקציה התיירותית מספר אחת באי היא חוף מאהו (Maho Beach) שנמצא בקצה מסלול הנחיתה של שדה התעופה הבין-לאומי. הבר הקרוב מנגן מוזיקה טובה וכל כמה דקות נוחת לך על הראש מטוס סילון. כל האי הוא אזור ללא מס (Duty Free) ובשגרה ספינות התענוגות פולטות המוני תיירים היישר לחנויות היוקרה ואולמות ההימורים. באמצע האי ישנה לגונה גדולה שבימים כתיקונם משמשת כחניון היאכטות הכי יוקרתי בקריביים. אלא שהימים אינם כתיקונם ובשנה שעברה הוריקן אירמה (אחר מזה שחירב את דומיניקה) פירק לאי ת'צורה. אחרי כשמונה חודשים של שיקום, החלק ההולנדי מצולק אך נראה בסדר יחסית, החלק הצרפתי נראה כמו סט הוליוודי של סרט אסונות, והלגונה נראית כבית מטבחיים של סירות.
הטבע מצליח להרוס את מעשה ידי האדם, אבל לא את עצמו, והמפרצים הטבעיים נשארו נהדרים. באחד מהם (Marigot Bay) אנחנו עוגנים עכשיו ומחר נעזוב לאיי הבתולה, התחנה האחרונה שלנו בקריביים.

להתראות!

עוד תמונות בלינק הזה.

טובגו הוא אי יפה. כבר מרחוק היה אפשר לראות את יערות הגשם נושקים לקו החוף הצהוב וצוקי גרניט שחורים משכשכים רגליים במי טורקיז. הטלנו עוגן לחופו של כפר דייגים שהמקום הכי תוסס בו הוא הספרייה העירונית. אבל לא מצאנו מרגוע. הספרנית הייתה קשוחה, הגלים התגנבו למפרץ וטלטלו את הסירה, ואחרי כמה שבועות של התבודדות בים היינו צריכים קצת יותר אקשן. ואולי גרנדה שנמצאת במרחק הפלגת לילה קצרה הייתה הסיבה האמיתית.

יומיים אחר-כך, בשעת השקיעה פרשנו מפרשים בטובגו, וכשהשמש זרחה מחדש הטלנו עוגן בגרנדה, בדיוק במקום בו עגנו לפני שנתיים. לקפטנים רציניים יש יומן ספינה עם כריכת עור מיושנת, לנו יש גליון אקסל, דפדפנו לאחור ומצאנו: ב-21 לפברואר 2016 עזבנו את גרנדה מערבה בדרך לפנמה, בתשיעי במרץ 2018 חזרנו וסגרנו מעגל.

Tobago cays

Tobago Cays

סנט לושייה

Dominica – Titou Gorge

בבת אחד שינינו סטטוס: ממגלי מקומות חדשים לתושבים חוזרים. די התאים לנו המצב החדש: המקומות המוכרים, הידיעה מהם המפרצים השווים, איפה יש אחיזה טובה לעוגן ואיך למצוא את המכבסות הזולות. גן עדן. יותר מדי הוריקנים בשנה שעברה כיסחו את החלק הצפוני של הקריביים והרבה סירות ירדו השנה לחלק הדרומי. אבל חוץ מהצפיפות, הקריביים שמצאנו לא ממש השתנו בשנתיים שחלפו. לשמחתנו גם החברים שלנו לא השתנו, וכמו בפעם שעברה, אחרי שבוע וחצי התחילו להגיע המבקרים ברצף: עדי ורותם תחילה, ציף אחר-כך ומאתמול אבא שלי יושב בקוקפיט ומשלים פערים עם הנכדים. בסיבוב הזה יש לנו הרבה פחות זמן להתבטל ועם כולם טסנו בקצב צפונה, עוצרים רק במקומות שאהבנו: טובגו קייס בגרנדיניים, הPitons  בסנט-לושייה, יערות הגשם בדומיניקה. דומיניקה, שכמעט ולא זיהינו אותה מבין החורבות שהשאיר ההוריקן האחרון,  הייתה הנקודה הצפונית ביותר בקריביים שכבר ביקרנו, וכשעזבנו אותה לפני כמה ימים, נכנסנו שוב לארץ לא מוכרת, האי גואדאלופ, הראשון בקבוצת האיים שבמורד הרוח (Leeward Islands).

עוד פחות מחודש, כשהרוחות יסתדרו, אנחנו מתעתדים לצאת מאיי הבתולה מזרחה לגיברלטר דרך האיים האזוריים (Azores). חודש אחרון של סטלבט קריבי.

עד אז היו שלום (ותודה על הדגים).

ציף – יער הגשם בדומיניקה

עדי

דבר נוסף שלא השתנה בקריביים זה האינטרנט המזופת – אז התמונות הנוספות יצטרכו לחכות עוד קצת.

חלקכם כבר שם לב ששינינו קצת את התוכניות. בתחילה חשבנו לבלות "עונה" שלמה בקריביים ורק בשנה הבאה לעבור לאוקיאנוס השקט. אבל לא הצלחנו להתאפק ואנחנו  אוטוטו בתעלת פנמה. דווקא די נחמד פה בקריביים, ובגלגול אחר היינו יכולים להישאר כאן שנים, רק שאין לנו חשק להעביר פה את עונת ההוריקנים כשהפסיפיק קורץ לנו מעבר לסיבוב. גם החצייה הנינוחה של האטלנטיק השאירה לנו מספיק אנרגיות לחציית אוקיאנוס נוספת. אז יצאנו לדרך.

עד לא מזמן ה"ים הקריבי" היה בשבילנו רק גלויה על המקרר. גם כשהגענו אליו הוא נשאר השלולית התמימה והירקרקה  שמסביב לאי עם הקוקוס. אבל זה השתנה כשהצטרכנו לחצות אותו. הים הקריבי הוא לא פראייר. כ 2000 ק"מ של ים מפרידים בין גרנדה לפנמה ומשטר הרוחות והגלים הם כשל אוקיאנוס. את החצייה עשינו בשני שלבים עם עצירה בבונאיר וארובה. אחד המדדים שלנו לפראות הים הוא מספר הדגים המעופפים שאנחנו מוצאים בבוקר על הסיפון. בחצי השני מארובה לפנמה קבענו שיא חדש – 13 דגים מעופפים על הסיפון. אז החזקנו חזק  והגענו למקום הכי מגניב בחלק הזה של העולם. איי סאן בלאס.

טוב, אני יודע שהבלוג הזה מתחיל להיות קצת לא אמין כשכול מקום חדש שאנחנו מגיעים אליו זוכה מאתנו בתואר מלכת יופי, ואולי בדיעבד אפשר לשלול תארים מאיזה אי או שניים, אבל לארכיפלג הזה מובטח מקום של כבוד לנצח. מעל שלוש מאות איים פצפונים (ועוד אלפי שוניות), כמעט כולם נראים כמו עיבוד פוטושופ לא אמיתי של הגלויה ההיא על המקרר.

אבל כמו כל מלכת יופי – מה שעושה את ההבדל זה האופי. איי סאן בלאס הם מקום מולדתם של שבט הקונה-יאללה (Kuna-Yalla), שבט אינדיאני שאנשיו נמוכי קומה, מסבירי פנים במיוחד ונשותיו לבושות בסגנוניות בבגדים רקומים (מולות). הקונה יאללות התפרנסו בעיקר מגידול קוקוסים ובשנים האחרונות עשו הסבה מקצועית לתיירות ועכשיו הם חותרים בין האיים בקנואים מעץ מוכרים דגים, מולות, וגובים דמי ביקור בחלק מהאיים. כמעט על כל אי יש איזה משפחה ששומרת על האי. ויש איים שהם כפרים – שם הבקתות מכסות כול פיסת אדמה וממש גולשות אל הים.

Safiro – West Holandes

איי סאן בלאס הם מגנט לשייטים: יש כאלה שנתקעו כאן לכל החיים (יש לא מעט כאלה), כאלה שכמונו עצרו לשבועיים שלושה בדרך לפנמה, וגם לא מעט סירות של תרמילאים ששטות בין פנמה לקולומביה ועוצרות למסיבה בכל חוף. מצד אחד סוף העולם ומצד שני מספיק חיים מסביב כדי לא לגמור כמו רובינזון-קרוזו.

כמעט כולם מגיעים לפה עם מרץ ותוכניות לנדוד בין כמה שיותר איים אבל מרגע שהעוגן ירד לא מוצאים אפילו סיבה אחת לזוז. אנחנו בין קריאת מגילה, למסיבת תחפושות נדדנו בקושי בין שלושה מקומות . הבלוג הזה נכתב באזור שנקרא Cayos Holandes, מתוך מעגן רדוד שנקרא (ונראה כמו)  "בריכת השחייה"  ליד אי המנגל (BBQ Island) . הנוף מסביב נראה כמו סוף העולם, ואם מעלים את הטלפון לראש התורן אפילו אפשר לקלוט קצת אדוות של אינטרנט.

סירות מסיבה

לתוך הסטלבט הזה, במטוס בוכנה קטן נחתו אלינו בקלאסה איתי, ברברה ודניאל (ה"בוסים" של לילך בחיים האמיתיים) לביקור שהולך להסתיים בחצייה של תעלת פנמה. היו לנו רק שלושה ימים בסאן בלאס (כמעט פשע נגד הבטלנות) אבל הצלחנו לדחוס אווירה קריבית אמיתית  בקצב של סיור קבלנים. האמת שהיה כל כך נחמד שכדי לאזן את כל הטוב הזה היינו חייבים לטלטל אותם טוב טוב בים הפתוח (בין סאן בלאס לתעלה) עד שנשמתם פרחה. עכשיו נשאר לנו רק לחצות את התעלה – אבל זה כבר סיפור של פוסט אחר.

עוד תמונות בלינק הזה

אסטה לואגו!

כבר כמה חודשים לא צלחנו מרחקים וההפלגה הארוכה מגרנדה לבונאייר, מזכירה לנו כמה אנחנו אוהבים לשוט. לילות חמימים עם ירח מלא, רוח מהכיוון הנכון, דג טעים בחכה ולהקת דולפינים שמשחקת תופסת עם חרטום הסירה במשך שעות. איזה כיף.

איי ה-ABC (ראשי תיבות של Aruba, Bonair, Coracao), די קרובים לונצואלה ולאורך כל השייט עוברים ליד איים מהאגדות (Los Rocas), אלא שאומרים שהונצואלים "לא נחמדים" לישראלים  וכשכבר הגענו, גילינו שהם לא נחמדים גם לאחרים ולאחרונה יש מדי פעם התקפות של פיראטים מהיבשת על יאכטות באזור.

האיים הם חלק מהקריביים אבל רגע אחרי שנחתנו בבונאייר חזרנו לבדוק במפה שבאמת הגענו למקום הנכון. יערות הגשם התחלפו במדבר ועצי הקוקוס התחלפו בקקטוסים. האיים הם אוטונומיות עצמאיות בממלכת הולנד, ומשם הגיעו צבעי הפסטל שהבניינים צבועים בהם כמו בסרט מצוייר. הפירות, החמוקיים והספרדית הגיעו מדרום אמריקה. הלו, זה באמת קריביים פה?

Oranjestad

Rincon

המשמעות של בונאייר זה "אויר טוב" אבל המומחיות כאן היא באמת במים. מים כל כך צלולים שאפשר לראות את סין מהצד השני. עשרות אתרי צלילה ושנירקול, כמעט כולם עם גישה קלה מהחוף. קחו את סיני, החליפו את הבדואים בהולנדים – וקיבלתם את בונאייר.

Bonaire

כדי לשמור על האלמוגים אסור לעגון בשום מקום, רק להיקשר למצופים (mooring)  מול הטיילת בעיר הבירה המנומנמת. אז אנחנו, שגרים על המים, עלינו ליבשה, שכרנו רכב, ונסענו מסביב לאי כדי להכנס שוב למים ולשנרקל. פנים האי מזכיר את המערב הפרוע, מדבר עם קקטוסים וחוות מאובקות. יש גם שמורת טבע נחמדה בצפון עם אגמים מדבריים ופלמינגו וורודים.

ההורים של לילך, התגעגעו לנכדים והגיעו לסיבוב שני. דילגנו על קורסאו וקבענו בארובה. ארובה,אחות תאומה לבונאייר, היא סיפור אחר לגמרי. כשעומדים על גבעה באמצע האי ומסתכלים סביב, רואים חול, קקטוסים ותיישי בר שהתושבים המקומיים מעיזים לאכול רק פעם בשנה(לארוחת ראש השנה). האופק מנוקד במתקני זיקוק נפט נטושים. אבל ארבעים מליון תיירים בשנה לא מגיעים לארובה בשביל אדמת הטרשים, אלא בזכות מאה מטר של רצועת חוף לבנה, ועוד רצועה של מאתיים מטר של חנויות יוקרה, קזינואים ומסעדות. לאס וגאס של הקריביים.

Eagle Beach

אז איך אי שהתפרנס מזיקוק נפט, הפך לאחד המקומות הכי מתויירים בעולם? אולי זה קשור למוטו של האי שחקוק על לוחיות הרישוי של  כל הרכבים: "One happy island". אולי  זה קשור לשפה המקומית (Papyamento ) שנעימה לאוזן. המילה הכי שימושית כאן היא דושי (Dushi) שזה "מותק". אתם מוזמנים להגיע ולנסות לפצח את הנוסחא. בארובה עגנו במרינה במרכז העיר, חצי מטר מהקזינו המקומי (אחד מהם), עם כניסה חופשית לכל המתקנים של המלון הסמוך (כולל בריכה ואי פרטי ליד) אבל ההורים של לילך פנסיונרים אקטיביסטים וטיילים מדופלמים. בשבילם בטלה על חוף הים, אפילו בארובה, היא עדיין בטלה. ככה סיימנו את השבוע עם מיליון תמונות של מדבר, ושניים וחצי ביקורים בחוף. שיא ארובאי חדש. אומרים שמלכת הולנד רוצה להכיר אותנו.

האוקיאנוס השקט כבר מחכה לנו מעבר לפינה. מכאן אנחנו יוצאים לפנמה: שבועיים באיי סאן בלאס (שדי מנותקים מהציוויליזציה) ומשם לתעלה. אדר (ב) בדיוק נכנס -אז תרבו שמחה! ביי דושים!

עוד תמונות בלינק הזה    

כבר בים תיכון התחילו להתגלגל מסירה אחת לשנייה, סיפורים על המקום הכי שווה באיי הודו המערבית. סיפרו על קבוצת איים קטנה, עטופה בשוניות צבעוניות. סיפרו  שאפשר לעבור ממעגן למעגן במשך שנה שלמה בלי לשבוע מהנוף. על שייטים שהטילו עוגן ולא העלו אותו יותר עד שהחליד והתפורר. ככה סיפרו וכך באמת היה.

למקום קוראים הגרנדינים ("Grenadines"), והוא שוכן בין  סנט וינסנט שמצפון (מדינת איים ששמה המלא הוא "סנט וינסנט והגרנדינים") לגרנדה שבדרום. ככל שמדרימים בשרשרת האיים "שבמעלה הרוח" (Windward Islands) ממרטיניק לכיוון גרנדה מרגישים איך קצב החיים נרגע, המקומיים מאירי פנים יותר וגם התיירים הרבה יותר מבסוטים.

שער הכניסה לגרנדינים מצפון הוא האי "בקווי" (BEQUIA), פעם מושבת ציידי לוויתנים והיום  אי עם חופים נהדרים  ועיירה קטנה עם  כל מה שתיירים מחפשים, מעין תחנת התאקלמות בין  העולם הרגיל לסטלבט הבא עליך לטובה.  מדרום לבקווי נמצאים מיירו (mayreau), יוניון איילנד, ואחריו פטיט סאן וינסנט – אי פרטי עם מפרץ שהעתיקו מתוך גלויה. ליד פטיט סאן וינסנט נמצא מופיו (Mopion) אי פצפון, בגודל של דירת חדר בתל אביב, רק תלולית חול בלב כתם של טורקיז, מופיו הפך לאי הפרטי שלנו לשעה קצרה. עוד גלויה.

Union Island, Clifton

Petit San Vincent – PSV

Mopio

עוד קפיצה קצרה דרומה כבר במדינת גרנדה השכנה, נמצא האי קאריאקו (Cariacou)  לשם הגענו בדיוק בזמן לקרנבל (שהתחיל בארבע בבוקר!). מוזיקת גאב-גאב(אל תשאלו), אלכוהול, תחפושות, לבוש מינימלי וצבעי גואש. לא בדיוק ריו-דה זנרו. אבל לא פחות שמח !

Carnival in Cariacou

Carnival in Cariacou

ויש כמובן עוד כמה עשרות איים ומפרצים נוספים שלא הספקנו להגיע אליהם. איך הזמן רץ כשמתבטלים. אבל לדעתנו, לפנינה שבצדפה קוראים טובגו קייס (Tobago cays). קו שונית ארוך בצורת פרסה שמחלק את הים. ממזרח – אוקינוס כחול עמוק, ממערב  – בריכת תכלת בהירה ורדודה, עם צבים ומנטות ואלמוגים בריאים ודגים בכל הצורות והצבעים. השונית עוצרת את הגלים של האוקינוס, אבל לא את הרוח החזקה שמגיעה מאפריקה, צולפת בפנים, מצננת את החום ומביאה ניחוח של הרפתקאה.

Tobago Cays

דרור אחרי מפגש לא ידידותי עם מדוזה אי שם בים תיכון התנזר משחייה, עד שלרגע הכניס את הראש לים עם משקפת וגילה עולם חדש. מאז אי אפשר להוציא אותו מהמים, גם לשכנע אותו להוציא את הראש רק לרגע כדי לנשום זה לא פשוט.

על האיים הקטנים שליד השוניות אפשר למצוא איגואנות וצבי יבשה ולא פחות חשוב ארוחת ברביקיו על חוף ציורי עם דגים ולובסטרים טריים, שמארגנים מדי ערב הדייגים המקומיים.

BBQ Beach – Tobago Cays

בגרנדיניים למדנו סוף סוף לקרוא את עומק הים מתוך צבעו – חום בהיר פחות ממטר,  ירוק בהיר עד שני מטרים, ירוק כהה חמש,  וכחול כהה כבר מעל עשרים. וחשוב מכך לסמוך על עצמנו. עם עד עכשיו בטחנו בעיקר במפה הדיגטלית במכשיר הניווט. עכשיו אנחנו כבר סומכים בעיקר על מראה עיניים!

אבל מה שהפך את החודש האחרון לחודש מיוחד בשבילנו הם לא הנופים, הצבעים  או הטעמים אלא האנשים (ולשם שינוי לא המקומיים). שני ביקורים הגיעו אלינו לכאן. בתחילה עופר ונטע ואחר כך נחמן וברני.  עופר, חבר טוב, הוא ויקיפדיה מהלכת, חם לב  ואיש שיחה מרתק. הוא גם השייט הראשון שמבקר בסירה. סוף סוף היה לנו משהו שבאמת מבין מה עובר עלינו מבחינה "מקצועית". לא פספסנו את ההזדמנות ובהפלגת לילה העברנו את הפיקוד לעופר, פתאום היה מוזר לישון ביחד עם לילך בלילה כשהסירה מפליגה. נטע, החצי השני של עופר, קבלה בהבנה את שיגעונות יורדי הים וחלמה לה על ניו יורק 🙂

opher & friend

נחמן הוא "בעל הבית" שלנו, כבר כ-15 שנה אנחנו חולקים איתו בית בנטף. אבל בתכלס נחמן הוא חלק מהמשפחה כבר עשרות שנים. נחמן הביא איתו לביקור את ברני, חבר ילדות מפלורידה. נחמן וברני באו עם מרץ לעבוד, ובמהלך הביקור שלהם כמעט חיסלנו את רשימת הסידורים הבלתי נגמרת שיש לכל בעל סירה.  בתמורה עשינו חיים ביחד, רקחנו וחיסלנו בקבוקי רום שלמים, וטעמנו כמעט את כל סוגי הדגים שיש לדייגים כאן להציע.

Bernie

כרגיל הוספנו את האורחים לרשימת המורים המחליפים: עופר לימד את הילדים לשחק שחמט. נחמן לימד אותם איך לנצח בהורדת ידיים.

ברני דרך אגב הוא תכשיטן מוכשר שמתמחה ב"תכשיטים ימיים". הוא השאיר לנו תיבת אוצר יקרה בסירה עם שלל צמידים ושרשראות, ועכשיו החבורה (ובעיקר אייל) מתגנדרת לה כל בוקר.

יש לנו קבוצת וואטסאפ מיוחדת: "האודיסאה הישראלית". חברים בה כל הסירות הישראליות, רובן משפחות, שמשוטטות במסלול שלנו מים תיכון  לקריביים ובכלל. מכיוון שכל הדרכים מובילות לגרנדינים, נוספה לחגיגה גם מפגש של האודיסאה: הנומד שהגיעו מגרנדה, ה"קרוזה" שחצו דרך ברבדוס, הרוטים ומיה שהגיעו כמונו ממרטניק. (את שאר חברי האודיסאה  (עליזה, בלו, ו"שלנו") לא פגשנו). אז פעם הבאה שאני מתמהמה עם פוסט, תקפצו לבקר גם בהרפתקאות של אחרים. הם לא פחות מרתקות!

מבין כולם נפשנו נקשרה במיוחד למיכל, לורו, מאיה ואמילי מ"קטה מיה" ולעמית וארטור מקרוזה (ה"ילדים" הכי נחמדים בחלק הזה של העולם). כבר חצי שנה שאנחנו נפגשים ונפרדים לסרוגין. כל מפגש הוא חגיגה , כל פרידה היא דרמה ולארוחות המשותפות יש את הטעם המיוחד של ארוחה משפחתית. גם קרוזה וגם מיה נשארות בקריביים ואילו אנחנו ממשיכים מערבה לפסיפיק.

נו טוב. די לרגשנות, לנגב את הדמעות ולהרים מפרשים, יש לנו ים לחצות. היעד הבא  שלנו הם ה- ABC Islands  (ארובה, בונאייר וקוראסאו) מושבות הולנדיות לא רחוק מחופי ונצואלה. להתראות !

עוד תמונות פה.

במרטיניק נשארנו עוד שבוע. אבא שלי ובטי הגיעו לביקור. פעם אמא פולניה היתה רוצה בן רופא או לפחות מהנדס. אבא שלי, כך נראה לי, היה שמח אם היה יוצא לו בן דייג. לא הסתדר, אז כל בוקר התחיל בשווקים בחיפוש דגים. באנסה ד'ארלן דג חרב ענק שרק נתפס, בסנט אן רעמתנים ובסנט פייר דגים קטנים מזן טעים במיוחד. כל יום הסתיים בארוחת מלכים (כבר שכחנו מה זה לאכול פי ארבע מתכולת הקיבה).

לפי חוקי הימאות, כל סירה צריכה להניף את דגל המדינה שבה רשומה הסירה. אותנו הבירוקרטיה הישראלית הביסה במרס טורקי, ולמרות שמאוד ניסינו, נאלצנו לרשום את הסירה בדגל זר. בכל זאת בזמן האחרון אנחנו מניפים את דגל ישראל. מאז, לשמחתנו, אנחנו לא מפסיקים לפגוש יהודים נודדים, כאלה שפעם ביקרו בישראל או רק יצאו פעם עם קיבוצניקית. ככה למשל פגשנו את רעי בדומיניקה שמחפש טרמפים לגואדלופ ואת אורי שלא הבין מאיפה נחתה עליו ארוחת שבת עם חריימה מרוקאי בקריביים.

ממרטיניק, אחרי הפרידה המרגשת מסבא, בטי וגוש היורו הפלגנו דרומה לבקר בלוסי הקדושה (Sant Lucia). בכל מקום שעגנו בו המקומיים פותחים באותה ברכה: "ברוכים הבאים לגן עדן". אבל אנחנו לא מתבלבלים, לא מיערות הגשם הגולשים לתוך הים, לא מהחופים הקסומים, לא מכפרי הדייגים הציוריים.  אנחנו זוכרים, במעומעם אמנם, שגן עדן (של מטה לפחות) נמצא במזרח התיכון. בכל זאת קצת התרגשנו כשהצלחנו סוף סוף למצוא כאן מנוע גדול יותר לדינגי שלנו. עכשיו גם אנחנו יכולים לעשות גלים לאחרים  (בתמונה מאחור  אפשר לראות יאכטת פאר שנראת כמו אייפד מודבק על מק-בוק. זאת ונוס, היאכטה של סטיב ג'ובס (אללה ירחמו). איזה גלים עשינו להם:)

במקום לשוטט בין המפרצים השונים, עצרנו מתחת לפיטונים (pitons) , הפיטונים הם הסמל המסחרי של האי. צמד הרים פוטוגנים שעושים פוזות בכל מדריך טיולים קריבי . המפרצים מסביבם מוכרזים כשמורת טבע ומשם יצאנו לטיול ביערות הגשם שבלב האי ולביקור בגנים הבוטנים (מדהימים!) בעיירה הקרובה (Soufriere). על החוף, פיטר נתן לנו קורס מזורז בליקוט פירות: מקוקוסים, קרמבולות, מנגו, סוג של שקדים קריבים ועד קקאו ואקי גמייקני. הכול מתגלגל חופשי… אתם יודעים, כמעט גן עדן.

כמו בכל גן עדן, גם כאן יש קצת בעיות תפעוליות קלות. רוב האנשים מתפרנסים פה מתיירות בכבוד. חלק אחר מתפרנס אמנם יותר טוב אבל עם פחות כבוד. גניבות מיאכטות הם מכה קריבית שמחמירה באיים עם שם של קדוש (סנט לושה וסנט וינסט). ככה שלכל מקום צריך לזוז עם שרשראות ובלילה אנחנו נועלים את כל החלונות וליתר בטחון קושרים גם את כל הילדים אחד לשני. אתם יודעים, בכל זאת רק כמעט גן עדן.

היי דרומה לגרנדינים!

כרגיל עוד תמונות בפיקסה.

כמו בריצה ארוכה, רק כשעוצרים מרגישים את השרירים. אחרי שנת לילה טרופה במרינה (בכל זאת התרגלנו להתעורר פעמיים בלילה) התעוררנו בעולם החדש. שינוי ראשון שמרגישים הוא השקט – בלי שאון גלים ורוחות שורקות. מיד אחרי השקט, מגיעים החום והלחות. הצילו.

את הימים הראשונים העברנו במרינה. בעיקר סידורים ותיקונים. יואב, הגזבר של הסירה, היה מאוד מרוצה מהביצועים הפיננסים שלנו בזמן החצייה ונכנס להיסטריה, מההוצאות של האחרי: תיקון למפרש, טיפול מנוע, עוד קצת חלקי חילוף, אינטרנט  ואפילו תספורות לבנים אצל ספרת נשים מקומית, שבחיים לא גזמה שיער לא מקורזל. כשכבר חשבנו שסיימנו, גילינו שנכנסו לנו מים לממסרת (sail drive ), מחלה נפוצה בסירות. בדרך כלל הטיפול כואב ודורש להוציא את הסירה מהמים, אבל המוח הקריבי ממציא לנו פטנטים, ובמקום להוציא את הסירה דחפנו בלון מתחת לסירה, נשפנו חזק וחסכנו כמה מאות יורו.

בכל העולם המרינות די דומות. ורק אחרי שבוע כשנפרדנו מהרציף, ויצאנו החוצה למפרץ ליד, הרגשנו שהגענו. המפרצים כאן נחמדים, עם מנגרובים ירוקים שמכסים את כל האי ועצי קוקוס על קו החוף. אנחנו יורדים ליבשה פעמיים ביום: בבוקר לקנות באגטים טריים (בכל זאת צרפת), ואחרי הצהריים לחוף, כדי שהילדים יתפלשו בחול. בין לבין אנחנו לא עושים כלום, וזה כל כך טוב.

Grand Anse, Martinique

St Pierre, Martinique

מרטיניק שייכת לצרפת. אי עם פיצול אישיות. השפה והמחירים אירופאים, המנטליות וקצב החיים קריבי. התושבים שפעם עבדו בפרך בגידולי קנה-סוכר לתעשיית הרום, אימצו את המנטליות המערבית, העבירו את הגידולים לאיים השכנים ועברו לצד שצורך רום (גם זו עבודה קשה). בכלל רום ומוסיקה, זה מה שהולך כאן באי. רק המוסיקה מנגנת וכולם מתחילים לנוע לפי הקצב. די נחמד, עד שאתה מגלה שגם הטבח והמלצרים שכחו את עצמם (ואותנו) ורוקדים גם. נחמד נחמד, אבל אנחנו די מיצינו את העסק הזה של איים מחופשים לאירופה (בהתחלה הקנריים שהתחפשו לספרד ועכשיו מרטיניק הצרפתית). אז הפלגנו לדומיניקה.

כל עוד מפליגים בצד המערבי המוגן מרוחות הסחר ,  האויר לא זז. רק מתרחקים מערבה מדי, או יוצאים למעבר בין האיים, הרוח נותן בראש. הרוחות שבאוקינוס נשבו מהירכתיים בעדינות, מכות עכשיו מהצד ועל האף במהירויות מסמרות. הגלים מוסיפים לחגיגה. אנחנו נכנסים מראש עם מפרשים מצומצמים למשעי  ובכל זאת טסים על המים. הצוות עובר למצב נמנום (הדרך היעילה ביותר להתמודד עם מכונת הכביסה הימית), ואני עם חיוך מרוח על הפרצוף. באמצע הדרך מצטרפת אלינו ציפור (Booby) שתפסה שיטה: דואה ליד המפרש שלנו ומחכה שדגים מעופפים (ששוטי נכנסה להם למסלול), יעופו (תרתי משמע) הצידה, ישר אליה.

Dominica Canal

דומיניקה- עולם שלישי. אנחנו מתים על העולם השלישי. רחובות שוקקים, שווקים עם ירקות לא מהונדסים, מכוניות שפולטות עשן בלי חשבון. כל יום עוצרת פה אניית תענוגות  שפולטת מתוכה יותר נופשים מאשר כל תושבי העיר. הנופשים בתורם, מפזרים בלי חשבון כסף על אטרקציות יומיות, מה שבהחלט מקדם את הכלכלה המקומית אבל מלחיץ את הגזבר שלנו.

בדומיניקה אין כמעט מפרצים לעגינה, ככה שאין ברירה לעלות ולטייל ביבשה. מהבירה רוסו (Roseau), יצאנו לטיול ביערות הגשם של דומיניקה (Morne Trois Pitons National Park). יש כאן הרבה יער, והרבה מאוד גשם. היערות עם עשרות מינים של עצי ענק, קני-במבוק, שרכים ומטפסים. הכל צבוע בכל כך הרבה גוונים של ירוק, שכבר שכחנו שקיימים. שחינו בקניונים קרים רק כי ג'וני דפ שחה בהם (הרבה סצינות משודדי הקריבים צולמו בדומיניקה), וטבלנו במעינות חמים כדי להפשיר חזרה. המקומיים גם טוענים שבדומיניקה יש אתרי צלילה מהיפים בעולם. אז הלכנו לבדוק: ב"ריף השמפניה", מבעבעות מבין השוניות בועות גאותרמיות כמו בכוס שמפניה, גם הדגים נראים מבסוטים מהסידור.בצפון דומיניקה, בפורטמאוט (Portmouth) יצאנו לשייט עם מדריך מקומי על הנהר בין הביצות (Indian River).

הביקור בדומיניקה היה לא מתוכנן, הרבה סירות פשוט מדלגות על האי, מכל מיני סיבות.  אנחנו פגשנו רק אנשים מסבירי פנים בכל מקום ואי יפייפה!

Indian River

ועכשיו עונת הביקורים בשוטי נפתחת שוב, ואנחנו מפליגים חזרה למרטיניק לקבל את פני האורחים הראשונים.

עוד תמונות יש בפיקסה.