Category

מלכתחילה, עוד מלפני שיצאנו לדרך, שני אייקונים משכו אותנו כמו מגנט לאוקיאנוס השקט: הראשון הוא טהיטי והאחר בורה-בורה. לטהיטי נמשכנו בשל הסיפורים הפנטסטיים שנקשרו בו, ולבורה נמשכנו בגלל אילן ברד. רק כשכמעט הגענו גילינו ששניהם מאותה השכונה: איי הסוסייטי (Society Islands).
מאז ומתמיד כל הדרכים באוקיאנוס השקט מובילות לטהיטי ומעטים החוצים את הים ואינם עוצרים כאן. "מגלי העולם" האירופים הראשונים שהגיעו לכאן לפני 250 שנה חזרו עם סיפורים ששמים בצל את ההיפים של שנות השישים. סקס, פרחים ומיץ אננס. בילוי אקזוטי עם נערה פולינזית בעבור מסמר ברזל, עד שספינות העץ של קפטן קוק התפרקו כשרק נכנסו לנמל (ועד היום תופסים כאן במכס, מדי פעם, איזה תייר קשיש עם קופסת מסמרים במזוודה).
העיר המרכזית בטהיטי היא פאפייטה (Papeete), ממש במרכזה בנו מרינה חדשה ושם עגנו. אחרי חודשים של עיירות-ספר, כפרים זעירים ומפרצים נטושים, פאפייטה הייתה בשבילנו חגיגה. הזדמנות למלא את המזווה באוכל טוב, לחדש את המלתחה, לדפוק תספורת וסתם לבהות באנשים. רוב השייטים עוצרים רק לרגע ובורחים לאיים האחרים, אנחנו נהננו מכל רגע בעיר וגם חרשנו את שאר האי במיני-קופר העצבנית של איריס.

האמת שהסיפורים על טהיטי של פעם נשמעו גם לנו כגוזמאות עד שהתחילו חגיגות ההיווה, חודש של חגיגות שבמרכזן תחרויות שירה, ריקודים וענפי ספורט שלא תראו באולימפיאדה הקרובה. כבר ביום השני שלנו בטהיטי הלכנו לצפות בתחרות שירה וריקודים בליגה הלאומית. השירים היו צורמים ברמה בינלאומית, אבל הריקודים היו סיפור אחר. ומכיוון שהתחרות גם מצולמת ומוקרנת על מסכי ענק, אז לפי הקלוז-אפים אין ספק שבפולינזיה האיבר הנחשב ביותר הוא הישבן. ואי אפשר להתכחש, המוח היהודי אולי ממציא לנו פטנטים, אבל הישבן הפולינזי מחולל ניסים. בקטגורית הסולו, הפולינזית היפיפיה סובבה את הטוסיק יותר מהר משלב הסחיטה המהירה במכונת הכביסה שלכם. ויש גם סולו גברים שבהם מוחאים ברכיים (פותחים וסוגרים את הרגליים) כשהם כפופות. צריך לראות בשביל להבין ולנסות כדי להרגיש כמה זה קשה. חוצ'מזה כל קבוצה (היו שניים כאלה במופע שלנו) כללה עשרות רקדנים ורקדניות, שלבושים (?!) בעיקר בקש, עלים ופרחים. לפי הכרוז כל קבוצה המחיזה סיפור פולינזי מיתולוגי, אבל למי שלא מכיר את המיתולוגיה הפולינזית, המופע נראה כמו קברט למבוגרים.
בהמשך, כמעט בכל אי שעצרנו, בלי שום תכנון, יצא לנו לראות את מופעי ההיווה המקומיים עם אותם שירים צורמים וענטוז נהדר. לרציף באי וואינה (Huaine ) הגענו בדיוק בשריקת הפתיחה לטריאתלון שליחים פולינזי: שחייה, חתירה באאוטריגר קייק (מין קייק עם גלגל עזר), וריצה עם מוט עמוס פירות. ישנם גם תחרויות קילוף קוקוס, הרמת סלעים, וקליעה בכידון על אגוז קוקוס – אבל אותן פספסנו.

תחרויות היווה בוואינה

בחזרה לפאפייטה, באחד הערבים כשהילדים השתוללו כהרגלם על הרציף, פגשנו את איריס, ג'קי ויובל (בן 10), שחיים בטהיטי. יובל שמע עברית וחשב שהוא מדמיין, והשאר היסטוריה. אחרי ארוחת ערב בסירה, כבר קיבלנו את האוטו של איריס במתנה לכמה ימים, ושבוע אחר-כך איריס ויובל הצטרפו אלינו לקייטנת שייט של תשעה ימים. בשביל הילדים שלנו אין צעצוע שיכול להשתוות לילד אחר ועוד אחד נחמד שמדבר עברית. אחרי שיובל ואיריס עזבו גילינו שהסירה שלנו שקועה עוד יותר מכובד המתנות שהרעיפו עלינו . גם את תמר, שמעבירה את החיים בכיף ובטרמפים על סירות של אחרים פגשנו בטהיטי. וגם את אלי חסיד מפריז ומברוקלין, שגר על אי פרטי בבורה בורה, ובפתח הבקתה שלו על שפת המיים מוצבת דרך קבע חנוכיה (ממש אמפריה העם היהודי הזה)
בטהיטי חיים ולמוריאה ( (Moorea, האי השכן, מגיעים התיירים לבלות. אז שטנו למוריאה. הנוף בכל איי הסוסייטי מרהיב. הרים ירוקים, מוקפים בלגונה כחולה שתחומה בשונית אלמוגים בצבע טורקיז. כמעט מושלם. רק שאין כאן כמעט אלמוגים חיים ודגי שונית. מועדוני הצלילה, שצריכים אטרקציה ללקוחות, מאכילים את הדגים הגדולים. ובאמת לשחות עם טריגונים וכרישים במים בעומק מטר זאת חוויה יוצאת מהכלל. בניגוד לנוף המרגיע, כולם כאן מתרוצצים מסביב חדורי אדרנלין על סירות מהירות, אופנועי ים וטרקטורונים. אנחנו (שאלרגים לאדרנלין) שוטטנו בלב האי שחלקים גדולים ממנו הם שדות אננס.

בין טהיטי ומוריאה לשאר איי הסוסייטי מפריד לילה שלם של הפלגה שלאחריו דילגנו בין שאר האיים בלי לפספס כמעט אף אחד. בראייטאה ביקרנו במקדש ( (mar'eהכי חשוב בפולינזיה, בטהה (Tahaa) צללנו ב"גן האלמוגים", מעין נהר בין שני איים שנשמרו בו אלמוגים חיים ולהקות דגים צבעוניות. לכל אחד מהאיים קסם משלו אבל מכולם אהבנו את וואינה שהשייט בלגונה שלו הרגיש כמו שיט תעלות בסקוטלנד, והמעגן שבקצהו (Avea Bay), שתחום בין חוף לבן אין סופי והשונית הרדודה מהצד השני, היה מקסים.

את בורה-בורה שמרנו לסוף. על האי למדתי מבחור ושמו ברד, שבשרות מילואים אחד הקריב את קרקפתו לביטחון המדינה. בימים שאחרי הפציעה (כשהגולגולת של ברד עוד נראתה כמו זו של פרנקנשטיין) בזמן שקשקשנו על החיים והעולם הגדול, הוא שלף: "ועל בורה בורה שמעת? זה האי היפה ביותר בעולם. לשם אני רוצה להגיע." אני זוכר שהתמונות באינטרנט של פעם היו בעיניי חלומיות אבל להגיע לאוקיאנוס השקט היה אז חלום מופרך עוד יותר.

כבר מטאהה אפשר לראות את קו הרקיע המשונן שהפך לסמל המסחרי של בורה-בורה. אבל רק כשמגיעים מבינים למה האי הפך ליעד נכסף למאיון העליון. שייט בלגונה מסביב הוא כמו טיול בתוך קלידוסקופ ענקי עם אינסוף גוונים. אלא שכולם רוצים להגיע למקום "הכי הכי", וכל חוף הוא פרטי עם מלון יוקרתי ובונגלוס על המים, שזה אחלה אם אתה בירח דבש, אבל קצת פחות אם אתה נווד על סירת מפרש. בסוף מצאנו מפלט בפינה הכי נידחת של האי, בתוך כפולת אמצע של הנשיונל גאוגרפיק.
אולי בעיניים אובייקטיביות פאפייטה של טהיטי היא עיר נמל רגילה ובורה-בורה הוא עוד אי בשרשרת איים יפה. אבל למזלנו אנחנו לא אובייקטיבים ובמשקפיים הוורודים שלנו טהיטי אקזוטית וקורצת ובורה הוא הכי יפה בעולם.

Bora SE Anchorage

עוד תמונות בלינק הזה.

כמה עולה לשוט מ"סביב" לעולם? – שנה ראשונה.

לשמחתנו הבלוג מעורר בחלק מהקוראים את היצר לנדוד, וכמה כבר התעניינו במחיר התענוג. אז הנה ספר החשבונות שלנו:

קניית הסירה

קנינו קטמרן  משנת 2009,  מאובזרת ושמורה מאוד. יד ראשונה ממהנדס טילים יקה. הסירה בקונפיגורציה ייחודית (שלושה חדרים ולא ארבעה) המחיר 890,000 שח (207000 יורו). זה מחיר לא זול לסירה, ואפשר להשיג סירה  טובה וזולה משמעותית אם מתפשרים על אחד מהפרמטרים הבאים: סירה יותר ישנה, סירה מצ'ארטר (השכרה)  ולא מבעלים  פרטי, מונוהול ולא קטמרן. אנחנו בחרנו לא להתפשר על שני הפרמטרים הראשונים כדי להיות שקטים יותר שהסירה כשירה למסע ארוך וגם כדי להיות עם סירה בעלת סיכוי טוב להימכר בסוף הטיול.  מעבר לקנייה הוצאנו כ150,000 שח  על הכנות שכללו: תהליך הקנייה (שמאי, רישום…),  השלמת ציוד שנראה לנו חשוב (מתפיל מים, מפרש ספר, טלפון לווייני, פאנלים סולריים ועוד.) , טיפולים לסירה (antifouling, תיקון כמה ליקויים שמצא השמאי) , צ'ארטרים ופיילוטים לניווט.

שילמנו לשנה מראש כל מה שיכולנו: ביטוח נסיעות, ביטוח לסירה, דקות אויר לטלפון לוויני ושאר ירקות. יצאנו לדרך כשאנחנו בטוחים (וטעינו) שיש לנו סירה מוכנה ב 110% למסע, ושעכשיו נותר לנו "הוצאות שוטפות" בלבד.

הוצאות שוטפות

לחובבי המספרים ורואי החשבון, בקצה הפוסט מצורפת טבלה מפורטת של ההוצאות בכל חודש (יש זמן בסירה לספור כל גרוש שיוצא), אבל החתך לפי חודשים קצת מטעה, ישנם הוצאות גדולות שנוחתות כמו חציית תעלת פנמה, או רכישה של תוספות לסירה (דינגי חדשה, גנרטור רוח וכדומה) , ומצד שני ישנם חודשים שאת רובם בילינו בחצייה ארוכה ש"לא עלתה" לנו כלום. ככה שהממוצע יותר מעניין. המחירים הם ביורו, המטבע ששלט לנו בארנק ברוב המסע.

חודש ממוצע עולה לנו כ 4169 יורו. שליש מהתקציב (1384 יורו בחודש) יוצא על אחזקה של הסירה: שדרוגים, תיקונים, טיפולים, קניית חלקי חילוף לגיבוי. 700 יורו  (17%) הולכים לסופר: מזון, ירקות, חומרי ניקוי, גז לבישול. ההוצאה הגדולה הבאה עם 15% (624 יורו) הולכת לביטוחים ובריאות. בסעיף ה"שונות" (10%) יש כל מיני דברים שלא נכנסים בשום מקום: משקפי ראייה שצנחו לים, ספרי קריאה, תספורות, תעלת פנמה וחיות אחרות. שישה אחוזים על טיולים ביבשה (השכרת רכב, כניסה לאתרים..) ועוד שישה אחוזים הולכים על מרינות או מורינג. 11 האחוז הנותרים מתפזרים על דלק, אינטרנט, מסעדות, מפות, מיסי כניסה ויציאה למדינה וכביסה.

מסביבנו יש לא מעט סירות עם ילדים (גם סירות ישראליות) שעושות מסלול דומה. לכל אחת מהסירות יש סירה שנקנתה בתקציב אחר וכל משפחה חיה בתקציב שונה ובסגנון שונה. מהצד נראה לנו שניתן לצאת לכזה טיול כמעט בכל תקציב 🙂

פירוט שנתי:

~~~~~~~

(* עם האורחים שמצטרפים אלינו אנחנו מתחלקים באוכל, במרינות ובטיולי יבשה. "ההחזר" מהאורחים נופל לסעיף ה"שונות", ככה שבחלק מהחודשים הסעיף שלילי.)

בנתיים, בין כל הסיכומים אנחנו שטים בנחת ונהנים מאיי הסוסייטי, ומתכוננים לקפיצה הגדולה הבאה מערבה.  תהנו גם אתם!

Market day – Nuku Hiva

האיים בפולינזיה נולדו כהרי געש, מתפרצים בשחצנות לשמיים. כאלה היו איי המרקיזה הצעירים שזה לא מכבר השארנו מאחור. בחלוף הזמן שוחקים הרוח והמים את פסגות האיים ומנמיכים קומתם, ובו בזמן צומחת מסביב לאי שונית אלמוגים המקיפה את האי  כגדר גבול. אלו איי שונית מחסום (barrier reef) וכאלה הם איי הסוסייטי תחנתנו הבאה. לבסוף, בערוב הימים, גרעין האי מתבלה, מתפורר ונעלם כולו ונשארת רק שונית המחסום שמגדרת עכשיו אגם מים ללא אי. אלו הם איי האלמוגים או האטולים שבהם אנחנו נמצאים עכשיו. כך על כל פנים מספרים הספרים שקראנו, ויש שחושבים שהכל בכלל נוצר בדרך אחרת.

אם תסתכל על תצלום אוויר של המקום בו אנחנו נמצאים, איי הטואמוטוס (Tuamotus), יתגלה לעינך מחזה מתעתע. באמצע האוקיאנוס שתולים שרשראות של אגמי מים כמו צמיד פנינים או קעקוע מסתורי. ולמרות שנראה שיבשה מקיפה את האגם, חלק גדול מהקונטור הוא שונית השקועה מתחת לפני הים ורק שברי איים (הנקראים מוטו), שגובהם כגובה דקל ששורשיו בתוך הים, מציצים מדי פעם. לרוב האגמים האלו, שגודלם משתנה וחלקם נמתחים על עשרות קילומטרים, יש מעבר אחד או שניים (pass) שדרכם מתחבר האגם לים וגאות ושפל שולטים בהם חליפות. על אטול כזה בטואמוטוס סיימה הקון טיקי את מסעה הפנטסטי, על אחר פוצצו הצרפתים פצצות גרעיניות.

אטול מגובה פני היים

בעבר הוציאו תושבי האיים את לחמם מהאדמה ביצוא קופרה (copra), בשר קוקוס מיובש לתעשיית התמרוקים, ואחר כך פנו אל הים וחלקם התעשרו מ"הזהב השחור" גידולי פנינים שחורות מתורבתות שהמינרלים בלגונות עושות להן טוב.  (עד שמרוב חמדנות הציפו את השוק בפנינים ומחירן ירד פלאים).  ועכשיו חלק מהאטולים מתפרנסים מתיירות, כי אין כמו חופשה רומנטית לחוף לגונה טרופית באוקיאנוס השקט. ככה לפחות מספרים העלונים שקראנו, ויש שחושבים שזה עוד חור נידח.

את איי המרקיזה עזבנו עם עקצוץ קל בעורף , עקצוץ שנולד משתי סיבות: האחת טמונה בשם שנתנו הספנים לקבוצת האיים הזאת "הארכיפלג המסוכן", והשנייה קשורה למזג האויר. באשר לראשונה, עד לא מזמן כשיורדי הים היו גברים עם זקן, מקטרת וקעקוע שמצאו את דרכם בכוכבים,  לא היה כל כך פשוט למצוא את דרכך בסבך הלגונות והשוניות. וגם כיום כשחנונים כמונו מוצאים דרכם בלוויני הניווט, רבים סיפורי האימה על המעברים הצרים לתוך הלגונה, שגם אם מיקומם ידוע, זרמי הגאות שבהם חזקים ויכולים לגעוש מאוד.  ובאשר למזג האויר: הווטרנים בשייטי הפסיפי, הזהירו אותנו ממזג אויר לא טרופי בעליל שמתגלה לאחר איי מרקיז. אפיקים ברומטרים (Through) שצועדים בסך ממערב למזרח ומתנהגים כמו חזיתות ים תיכוניות, משנים את כיווני הרוח סביב השעון ומביאים איתם רוחות עזות וגשם. וגם אזור ההתכנסות הדרום פסיפי (SPCZ)  אחיו הקטן והתזזיתי של איזור ההתכנסות הטרופי שמתאפיין בחוסר יציבות רוחני. תחילתו של ה SPCZ בצפון אוסטרליה וסופו בטואמוטוס, והוא נודד בחוסר מנוחה צפונה ודרומה בתדירות יומית, ואוהב סירתו ירחק. בסופו של דבר ארכה הדרך מנוקוהיבה שבאיי מרקיזה עד לפקרבה (FakaRava) שבטואמוטוס ארבעה ימים, ועד עכשיו אין אנחנו יודעים מה פגע בנו ביום השלישי: שקע, איזור התכנסות, או סתם סופה עצבנית. אבל הרווחנו שיעור מעשי במזג אוויר סוער באמת, שהרוחות נושבות בו בארבעים קשר והגלים מטפסים לגובה, קצוותם העליונים שקופים כזכוכית טורקיז, וכול גופם מכוסה רסס לבן. אבל שוטי שלנו בנויה לתלפיות ויצאנו כמו שנכנסנו בלי שום נזק רק קצת רטובים.

בסופו של דבר ביקרנו בשלושה אטולים מתוך כשבעים. על המוטו (האי) העיקרי בפאקאראבה  יושב כפר קווי שמרגיש כמו קיבוץ. מדשאות ירוקות זרועות אגוזי קוקוס, חצרות בלי גדרות ודלתות הבתים פתוחות לרווחה לרחוב. רוחב האי כ 500 מטר ומחלון אחד של הבית רואים את האוקיאנוס שוצף, מהחלון הנגדי אגם רגוע.  אבל השקט מעל המים מסתיר עולם סוער מתחתם. כשהאקשן העיקרי מתרחש בפס המחבר את הים לאגם ומכול העולם מגיעים לכאן צוללנים. בלית ברירה נרשמתי לצלילה וקפצתי לבדוק על מה המהומה.

נסיעה קצרה בסירת מנוע אל מחוץ לפס, בדיקת ציוד אחרונה, צעד גדול ואני בתוך זרם הגאות הנכנס לאגם. אנחנו בועטים את דרכנו למטה ובעומק 30 מטר נאחזים באלמוגים על הקרקעית. רק כשאנחנו נעצרים הזרם מורגש בכול עוצמתו (10 קמ"ש) ומאיים לתלוש אותנו קדימה, אבל אחרי שנייה מתגלה מחזה עוצר נשימה: עשרות רבות של כרישים אפורים מזפזפים להם מצד לצד במהירות כמו ניו-יורקרים בשדרה החמישית. אף אחד מהם לא מעיף לעברנו מבט עד שמדריך הצלילה מתחיל לנקוש  ולהרעיש  וכמה כרישים באים להציץ מקרוב על התיירים. אנחנו נשארים כעשרים דקות והעין לא שבעה. אחר כך אנחנו מרפים מהקרקעית ומתחילים לדאות במהירות לתוך האטול. כמו סופרמן אנחנו טסים, עולים ויורדים בין ואדיות של אלמוגים צבעוניים, בחלקם עוד חבורות כרישים, בכולם דגי שונית, עשרות מינים וצבעים. לבסוף אנחנו נוחתים בערוץ צר עם קרקעית לבנה שנקרא "עלי באבא" על שם האוצרות שבו: בחול הלבן קבורות שיני כריש רבות. יוצאים מהמים. העיניים של כולם בורקות. הגוף רועד מקור והתרגשות. שותים תה חם להירגע. ואז נועלים סנפירים, מהדקים שוב את המסכה לפנים וקופצים לסיבוב נוסף.

מפאקראבה הפלגנו לטאו (TOAU), אטול קטן שבקצהו הצפוני יש מעבר "מדומה", בהתחלה הכניסה לאטול מתרחבת ונראית מבטיחה אבל בסופה היא סגורה בשוניות. באמצע נוצר מעגן מושלם מוגן מהזרם והגלים. על החוף גרים זוג ושלושה כלבים. האישה, וולנטין הגיעה לפני חמישים שנה, כשהיא רק בת ארבעה ימים, בסירתו של סבה שחטף אותה מהוריה וברח למוטו הזה שהיה עד אז לא מיושב (היה מקובל בחברה הפולנזית שילדים גדלים במשפחה המורחבת ולא על ידי הוריהם, אבל לרוב הדבר קרה בהסכמה). עשינו לנו מנהג וכול בוקר יצאנו לטיול בוקר: נסחפים בזרם בלי להתאמץ  בין האלמוגים הרדודים כשאין ספור מיני דגי שונית משוטטים להם כמונו בלי מעש.

אחרי יותר משבוע נפרדנו בצער מוולנטין והדגים ושטנו לרנגיורה (Rangiora). זה אטול ענק (השני בגודלו בעולם), ובו שני כפרים, עשרה מועדוני צלילה ומלון מפואר. עגנו ליד המלון וקיווינו שהרוח תביא לנו משם רסיסים של יוקרה. האטול כל כך גדול, שגם בזמן הרוגע שבין הגאות לשפל, עדיין המעבר שלו שוצף כמו נהר הררי, והמעבר פנימה הרגיש כמו ראפטינג שבו לא ברור מי שולט בסירה (מה שלא מפריע לסירות מועדוני הצלילה להיכנס למעבר גם כשהזרם בשיאו כאילו מדובר בירקון בשיא הקיץ). בקצה המעבר ישנו אי קטן שחוסם את הזרם ולמרגלותיו שונית שמכונה "האקווריום". חידשנו את טיולי הבוקר שלנו: שטים לקצה האקווריום, קופצים למים (כשהדינגי קשורה אלי), נסחפים כמו בסרט נע עד הקצה השני, מטפסים חזרה לדינגי, שטים לנקודת ההתחלה וקופצים שוב, עד שמתעייפים. רגע אחרי שטובלים את האף במים מבינים למה יש כל כך הרבה מועדוני צלילה כאן, ולדגי השונית הרבים שהתרגלנו לראות בטאו הצטרפו בכל צלילה גם כמה כרישים (black tip) שהוסיפו התרגשות בהתחלה ואחר כך הפכו לחלק טבעי מהנוף.

חלאס, זזים. זה לא שהתעייפנו מהשלווה, האלמוגים והשקיעות, אבל הגיע הזמן לקצת המולה של עיר גדולה עם פיח, צפירות מכוניות וסופרמרקט נורמלי. התחנה הבאה: טהיטי.

עוד תמונות בלינק הזה.

סרטון מהצלילה כאן

אין מה להגיד. שיחקו אותה הצרפתים. בכל פינת חמד בעולם סידרו לעצמם סניף מקומי עם המרסלייז והבולונז'רי. בקריביים השתלטו (בצורה נאורה כמובן)  על חצי תריסר איים וכאן רבע אוקיאנוס שלהם. פולינזיה רבתי היא השכונה המרכזית באוקיאנוס השקט (המשולש בין הוואי, אי פסחא וניו זילנד) והרובע הצרפתי מורכב מאיי מרקיז( (בעצם הם על שם איזה מרקיזה פרואנית), הטואמוטוס ואיי הסוסייטי (טהיטי רבתי). אז כשהיבשה הציצה בקו האופק הזלפנו קצת בושם על הבגדים והנפנו את דגל צרפת על התורן.
הספציאליטה של איי המרקיזה הם הנופים הדרמטיים, ופטו-היווה (Fatu Hiva) נחשב למרהיב מכולם.  אז למרות שהאי איננו נקודת כניסה רשמית (port of entry) כמעט כל הקרוזרים (במיוחד הצרפתים וגם אנחנו) מצפצפים על החוק ועוצרים כאן. ובאמת בעיניים אובייקטיביות של מי שלא ראה יבשה שלושה שבועות, המפרץ עוצר נשימה: עמק צר מוקף צוקים תלולים, עמודי סלע פאליים בפתחו ובקצהו חוף עם כפר קטנטן ומגרש כדורגל.

את יום ההגעה הראשון בילינו כמובן במים, ורק למחרת גייסנו אומץ לרדת ליבשה כשבליבנו תקווה כפולה: למצוא ירקות טריים ואינטרנט מלבלב. אינטרנט מצאנו בצ'יק. כשביקשנו לקנות כמה אשכוליות ובננות (זה מה יש, תשכחו מירקות), המחיר הנקוב היה זוג נעליים, או כמה חבילות סיגריות. חזרנו למחשב, לכרוב ולבצל שלנו בסירה. תכננו להישאר רק יום יומיים ולאחריהם להמשיך לאי המרכזי, אבל לא מצאנו סיבה למהר. טיילנו למפל מים נחמד במעבי האי וליקטנו אגוזי קוקוס ולימונים. כשכבר אזרנו כוח להמשיך, גילנו שלמחרת מגיעה ספינת האספקה לאי. הספינה (ארנואי שמה) חצייה ספינת משא וחצייה אניית נוסעים מגיעה לאי כל שלושה שבועות, וכל ביקור שלה הוא חגיגה. ובאמת ביום ההגעה המפרץ לבש חג ונשות הכפר ענדו זרים לראשיהן ולמותניהן. על הרציף נערמו חבילות ושקים, וברקע להקת נגנים מקומית שרה לעצמה. הארנואי, שמפאת גודלה לא נכנסה למפרץ, פרקה סירות משא ונוסעים קטנות והחלה שופכת את מטענה לאי (מטען שהיה מורכב בעיקר מבקבוקי קוקה קולה ותיירים קשישים). אנחנו הקרוזרים (היאכטונרים), לא נחשבים בכפר תיירים, ולכבוד התיירים האמיתיים ארגנו בבית הספר מופע ריקודים עם כיבוד, ואנחנו ועוד שתי משפחות צרפתיות תפסנו מקומות בשורה האחרונה.

Tahuata

כשאפילו הכרוב נגמר, יצאנו לדרך לעיר הגדולה, אבל בדרך לא התאפקנו ועצרנו באי  Thuata במפרץ ששמו שוחה לפניו. כיאה למעמדו, המפרץ היה צפוף כמו מעגן יווני בשיא הקיץ (כשאת רוב הסירות אנחנו כבר מכירים. ממש שכונה צפה), אבל כמובטח שחינו עם מנטות ענקיות, ואחר כך קרטענו (אנחנו עדיין עם מנוע יחיד) להיווה הואה (Hiva Oa) והטלנו עוגן במפרץ ליד סירה שמניפה את הדגל הכחול לבן (מריו, מיכאל, זוהר ודוב, שסיימו בדיוק את החצייה שלהם מפנמה באותו יום). עכשיו יש כמה פולינזים שבטוחים שישראל היא מעצמת שייט עולה.
היווה הואה הפילה בקסמה המסתורי את הצייר פול גוגיין ואת השאנסיונר גא'ק ברל שעברו לכאן בערוב חייהם, וגם אותנו לכדה ברשתה בזכות טנדר הירקות הטריים, שחנה ליד הדואר. ככה קבענו שיא אישי חדש של שלושים ושתיים יום בין חנות ירקות אחת לשנייה. לפני שהגענו לא ידענו למה לצפות מבחינת מילוי המזווה, אבל הסינים הגיעו לכאן לפנינו ובאיים הגדולים יש סופרמרקטים ושווקי ירקות עם כל מה שרוצים. המחירים קצת יותר יקרים מרמי לוי, אבל לא בהרבה. רק הבגטים מסובסדים על ידי הממשלה ולפי הכרסים המרקיזיאנים, זהו סבסוד פופולרי מאוד.

אחרי שגם תיקנו סוף סוף את המנוע (הזמנו משאבה חדשה מטהיטי) שכרנו טנדר ויצאנו לשוטט באי. בכביש עקלתון צר שכולו סרפנטינות ורובו כבוש עפר, טיפסנו מאות מטרים ללב ההרים הירוקים וירדנו בצד שני דרך מפרצים ציוריים, למקדש פולינזי (ma're)  שבו צלמיות אבן מסתוריות  (tiki) אפופות מסורות עתיקות מהימים הטובים שלפני הגעת המסיונרים. (טיולי היבשה האלה ברכב הם החלק הכי מסוכן בטיול שלנו).

Tikis in Lipona – Hiva Oa

הציניקנים אומרים בצדק, ששייט (קרוזינג) הוא בסך הכל "תיקון היאכטה במקומות אקזוטיים", ושלושת השבועות במרקיז היו אקזוטיים ועמוסים בתיקוני תקלות וטיפולי טיפולים כיאה לסירה שנתנה עבודה. הנה רשימה חלקית: תיקון מד רוח (שבר בחיבור ראש תורן), החלפת משאבת מי ים, סתימת אבנית בצינור הניקוז באסלה, טיפול וינצ'ים, ניקוי התחתית של הסירה, תיקון חיבורי המפרש לתורן (אחד נתלש ממקומו), מקלחת לדרור.

לנוקוהיבה (Nuku-Hiva)הגענו באיחור קל של מאה וחצי. ציידות לוויתנים ופריגטות מלחמה נהגו לעצור במפרץ המוגן והיפה שפתחו בתחילה צר ואח"כ מתרחב ומתעגל לפרסה, וצוקים ירוקי עד מקיפים אותו סביב כמו באמפיתאטרון ענקי. אותם נוסעים סיפרו סיפורים דמיוניים על ממלכות זעירות, פראים מקועקעים ונימפות ים שאמנם לא הכירו את חווה אבל את מלבושה כן (אם כי עלה התאנה הוחלף בבד עשוי סיבי עץ הנקרא טאפא  ובשרשת פרחים טרופיים). היום נותרו הנופים הקסומים, אך הפראים התבייתו (אבל על הקעקועים לא וויתרו) ובתולות הים הפכו חסודות.

באחד הימים עצרנו במפרץ שכן ששכנה בו ממלכה של אוכלי אדם חמודים, עמק שופע בפירות טרופים, קרמבולות ופומלות, בננות ולימונים, עצי קוקוס ופרי עץ הלחם המוזר. בין עצי הפרי לשרכים עדיין קבורים שרידי מזבחות, פטרוגליפים ואלילי אבן. על העמק סוגרים קירות של מאות מטרים ובקצהו נופל אחד המפלים הגבוהים בעולם. בחזרה מהביקור במפל עצרנו לסעוד אצל זוג פולינזי צעיר שגר בעמק, מעבד את עצי הפרי ומבשל לעוברי אורח כמונו ארוחות מסורתיות (ומדי פעם מבשל עוברי אורח כמונו כארוחות מסורתיות).

קל לשכוח את מניין הימים ולשקוע בפינוקים שמציעה המרקיזה, אבל עוד חודש מגיע לשיאו פסטיבל ההיווה בטהיטי, וביננו לשם שוכנת קבוצת איים יוצאת דופן במיוחד שאנחנו לא רוצים לפספס. אז זה הזמן לפתוח את שק המפרש ולנדוד שוב.

עוד תמונות יש בלינק הזה.

(וגם הצלחנו סוף סוף בעזרת משרד התקשורת הצרפתי לעלות את התמונות מהגלפגוס ומהחצייה)