Category

ללמוד לשוט היה החלק הקל (והמהנה) בכול הסיפור.

חבר המליץ על "דרך הים", אז דילגתי על שלב השופינג, וישר נרשמתי לקורס (סקיפרים). כשהגעתי הבייתה, חטפתי נזיפה שרשמתי רק את עצמי. חזרתי, ביקשתי הנחה לזוגות צעירים, קיבלתי. בשמונת החודשים הבאים היה לי וללילך דייט קבוע, פעם בשבוע על שפת הים בהרצליה. דפקנו זמן איכות לזוגיות. הבייביסיטר שלנו דפקה קופה.

החלק הראשון (והארוך) בקורס הוא תיאורטי, שום דבר מסובך מדי. בין לבין יוצאים להפליג כדי לשבור שגרה. כשהתאוריה כמעט מאחרינו, לילך מנסה לתפוס עלי פור בדרך לרשיון, ויוצאת לשבוע הפלגה לימודית ביוון (פלוטילת תלמידים). כשהיא חוזרת מבסוטה עד קצה התורן אני מבין שאנחנו באמת הולכים על זה.  בחלק המעשי מתארגנים בקבוצות של ארבעה תלמידים ובמשך כחודש יוצאים להפלגות תרגול, שמסתיימות בטסט. אני שונא טסטים. כדי שיהיה מי שישלח את הילדים לגן בהפלגות בוקר (וגם כדי שלילך לא תגער בי כול פעם שאני לא מכוון ת'מפרשים כמו שצריך) אנחנו משתבצים בשתי קבוצות נפרדות. נפלנו טוב. לילך מקבלת את סמי שמשקיע את כול הלב והנשמה שלו בתלמידים. ואני נופל על דודי האלוף שבלי לחץ, עם חיוך והרבה פאן מעביר  אותי את הטסט בלי שארגיש. ואופס, עברה שנה.

בין לבין לאורך הקורס, אנחנו מחפשים סירה. בעיקר בגלישה באינטרנט, פנטזיות על יאכטות יקרות מדי וצפייה ליאכטת חלומות שתופיע במחיר חיסול. זה לא קורה. כולם מפרסמים באינטרנט והמבחר עצום, רק כשצמצמנו את החיפוש באמת התחלנו להתקדם. הקריטריונים שלנו היו  מחמירים: קטאמרן (בגלל הנוחות והמרחב) סביב 40 פיט, משנת 2008 ומעלה, לא מצ'ארטר,  owners' version(כלומר בידון אחד מרווח להורים) ונמצאת באיזור הים התיכון. המחירון של יצחק לוי, לצערנו, לא מכסה יאכטות (בעצם אין בכלל מחירונים ליאכטות). מסובך להבין כמה יאכטה שווה, אבל פשוט להבין שאין מציאות. מאחורי כול סירה זולה מתחבא סיפור טוב. אם אתם אוהבים סיפורים – הרווחתם.

בסוף ננעלנו על לגון 380 שהיא הטויוטה של הקטאמרנים: סוס-עבודה (כלומר סוסון-ים), עם רזומה מוכח, שוק יד-שנייה יציב ולא פחות חשוב, נכנסת לנו לתקציב. אפילו היתה לנו ביד רשימה קצרה של יאכטות שמתאימות לנו. נשאר רק:

• – לקנות (להתמקח, לתת הצעה הגיונית, להוריד את הסירה מהשוק, לבדוק את הסירה, לסגור עסקה).
• – לרשום את הסירה(איזה דגל?)
• – ביטוח
• – להשלים ציוד להפלגה ארוכה (רוב הסירות לא מצוידות לחציית אוקינוס..)
• – להשלים כלים וחלקי חילוף
• – תוכנית מסע
• – איך בכלל משיטים קטאמרן?! אנחנו מכירים רק "סירה רגילה" (מונוהול)
• ….

מה עכשיו? בתאוריה אנחנו יודעים הכול, אבל בפרקטיקה… שאלוהים יעזור לנו. ואם לא הוא אישית, נסתפק גם באיזה שליח זוטר שלו.

בפלוטילת התלמידים ביוון לילך מפליגה עם יוסי  מהבעלים של דרך-הים. הרגליים שלו, תמיד יחפות, בדרך כלל במים, הראש בעננים. לילך קצת מספרת לו על התוכניות. בניגוד לצפיות הוא לא פורץ בצחוק. הבחור פשוט לא יכול להשאר אדיש לשגיונות של אחרים. אנחנו מבקשים עצה באיך להמשיך והוא גורר אותנו לתוך סירות במספנה, שולף ספרים מהספרייה, מתווה מסלולים. אם רק נציע הוא מצטרף. כשהוא גומר הוא מעביר אותנו לדודי, החצי השני שלו (רגליים על הקרקע) שמנחית אותנו למציאות. יש כימייה. אנחנו סוגרים עם יוסי ודודי על מסגרת ליווי לכול ההכנות היציאה למסע הזה. דודי תופר את הקנייה של היאכטה, יוסי ואני נוסעים ביחד ליוון לבדוק את הסירה ולאכול קצת צזיקי.  כששואלים אותי מה הליווי כולל, אני  עונה שבשבילנו האפשרות להתייעץ על כול דבר קטן, בכול זמן,  עם מישהו שאנחנו סומכים עליו מייצר לנו שקט נפשי שלא יסולא בפז.

עכשיו בפרקטיקה יש לנו יאכטה, "Shuti" שמה בישראל, מדוגמת ומאובזרת למופת, מחכה לנו, ביוון על חוף הים היוני, מוכנה להרפתקה. גם אנחנו.

In theory there is no difference between theory and practice. In practice there is.          —Yogi Berra

התוכנית ההתחלתית נאיבית: קונים סירה (בזול) בפלורידה. קפיצה קטנה מעל זרם הגולף לבאהאמס. חצי שנה של אימוני שייט נינוחים באיים הקאריביים. חצייה של תעלת פנמה, (ומשם זה פשוט..) חצי שנה באוקינוס השקט. מוכרים את הסירה (ביוקר) באוסטרליה. כוס בירה בסידני וחזרה הביתה.

אז זהו שכול תוכנית היא בסיס לשיפוצים. השינוי הראשון נולד כשהבנו שאפשר להפליג בקאריביים רק שישה חודשים בשנה. בין מאי-לנובמבר הים הקריבי נמצא ב"הוריקן זון". עדיף לשמור נגיעה. את תעלת פנמה, מצד שני, כדאי לחצות לקראת חודש פברואר, בדיוק כשמתחיל להיות כיף בקריביים. ככה נוספה לנו עוד שנה לטיול. ועוד חור של חצי שנה למלא באיזה טיול מחוץ לאזור ההוריקנים.

השינוי השני, המשמעותי יותר, היה כשגילינו להפתעתנו, שאולי באמריקה האפשרויות לא מוגבלות, אבל הן הרבה יותר יקרות! מסתבר שהיאכטה מהסוג שחיפשנו זולה יותר ב כ 20% באירופה מאשר בארצות הברית (וזה עוד לפני שהאירו התרסק לנו לטובה מול העיניים). ככה זזה לה נקודת רכישת היאכטה (ונקודת התחלת הטיול) לאגן הים התיכון, ולנו נוסף עוד אוקיאנוס לחצות.

אבל ראשון ראשון ,(ואחרון תמיד בסוף): איך בכלל מתחילים?

יש המון אינפורמציה "לא פורמלית" בבלוגים, של כאלה שעשו, או עדיין עושים מסע דומה. בלוג כזה, הוא של Bumfuzzle. זוג יאפים צעיר משיקגו, שבחיים לא דרך על סירה. חטף את משבר גיל ארבעים כבר בגיל עשרים ושמונה, והקיף את העולם על קטאמרן. הסיפור שלהם (די מפורסם ב"קהילת” הקרוזרים) הוא האנטיתזה, כלומר אצבע בעיין, לאסכולה הישנה שחשבה שחייבים להוולד לרב חובל ולסירנה, לינוק מי-ים מילדות, ולחתור לבית ספר על חסק'ה בשביל לדעת לשוט.

הבלוגים נותנים תחושה על מה מדובר (הכנות, עלויות, קשיים,…) ובעיקר הבנה שהעסק אפשרי. אבל השכלה פורמלית גם צריך: על דפוסי מזג האויר, ומסלולי השייט בעולם (שלא השתנו כמעט כבר מאות שנים) אפשר ללמוד מהספרים של ג'ימי קורנל. הראשון World Cruising Routes נחשב לתנ"ך של עולם השייט.זהו ה"אטלס הכבישים" של האוקיאנוסים. הספר השני שלו, " World Voyage Planner " מכסה את כול היבטים אחרים של תכנון מסע ארוך על סירת מפרש. ההקדמה של הספר היא כול התורה בפרק אחד. לא לפספס. הספר האחרון ברשימה הוא  "How To Sail Around The World" של רות האל. ספר שמכסה הרבה אספקטים טכנים בשיט (מפרשים, עוגנים, טכניקות סערה..).  קורנל והאל, שניהם אוטוריטות, עם המסר זהה: יאללה, צאו כבר לדרך!.

אז זאת התוכנית הסופית (והנאיבית גם כן):

יוצאים מיוון (לפקס, הים היוני) שם היאכטה שלנו נמצאת. נלמד להכיר אותה כמה שבועות בין האיים באזור. משם נמשיך מערבה דרך סיציליה, סרדיניה והאיים הבאלארים (איביזה ושות..). כשהכוונה לחצות את גילברטר לקראת הסתיו (סוף ספטמבר). מגילברטר דרומה לאיים הקנאריים. שם נעביר את הזמן עד סוף נובמבר,  אז ישנן כמה קבוצות מאורגנות ("ראלי") שחוצות את האטלאנטי ביחד. המטרה המוצהרת של הראלי האלה – לשתות את כוס המרטיני באיזה אי קריבי לפני הכריסמיס. זה משאיר לנו עוד חמישה חודשים לנדוד בקאריביים, עד שעונת ההוריקנים מתחילה (מאי). אין לנו תוכנית עדיין מה אנחנו עושים בעונה הזאת. אבל לאחריה (ואחרי שנהפוך תקליט) נחצה את תעלת פנמה (פברואר 2017), עצירה בגלפגוס ועלינו על ה "coconut run milk" בדרך לאוסטרליה (ספטמבר 2017. אינשאללה).

Twenty years from now you will be more disappointed by the things you didn't do than by the ones you did do. So throw off the bowlines. Sail away from the safe harbor. Catch the trade winds in your sails. Explore. Dream. Discover.          —Someone. Not Mark Twain

באביב 2007 חזרנו לארץ אחרי טיול של שנה בעולם, עם ילד אחד ביד (יואב, שנתיים וחצי) ועוד אחד בבטן (אייל, חודש שלישי).

השקיעה בשגרה הייתה מהירה: אחרי יומיים של ג'ט-לג כבר ישנו בבית הקודם שלנו בנטף, עם הנוף, הרהיטים והאבק המוכרים. עוד יומיים ואנחנו כבר עובדים: לילך מגוונת במשרד חדש, ואני חוזר לאותה משרה ומגלה ששום דבר לא השתנה. בדיקה קצרה מאשרת: עוד שלושים ושתיים שנים לפנסייה.
הקיצר, עוד לפני שגלגלי המטוס נגעו במסלול הנחיתה בנתב"ג, כבר ידענו שהטיול (הארוך) הבא זה רק עניין של זמן…
פאסט-פורווד: השנים חולפות, עוד ילד מצטרף לחגיגה (דרור),אחרי כמה טיולים טרופיים פיתחנו חיבה משפחתית לחופים מוזהבים ולמים בצבע טורקיז. יעד חדש מסומן על המפה: הפאסיפיק.

כשתאריך היעד נמצא שנתיים בקצה האופק, אנחנו קונים מדריך טיולים ולומדים שישנם עשרים וחמישה אלף איים באוקיאנוס השקט. אופס.. ברובם אין שדה תעופה. אני מנסה שוב ושוב, ללא הצלחה, לחבר מסלולים הגיוניים בין פולינזיה הצרפתית, טונגה, איי קוק ופיג'י. בפעם האלף כשאני פותח את המדריך, אני מגיע לפרק המבוא. כול המסלולים המוצעים שם קצרים מדי ומרובי טיסות. מסלול אחד יוצא דופן: "שישה חודשים: האוקינוס השקט – בסירת מפרש". חצי עמוד שמתאר מסלול דמיוני משומקום אחד לשומקום אחר:

The southeast trade wind makes this trip fairly predictable …. In fact the route is considered so easy by cruising standards that it’s been dubbed the ‘coconut milk run‘

הממ… עם קצת דמיון ומחשבה חופשית… אני פונה להתיעץ עם האח הגדול מגוגל ומגלה שאני לא האדיוט הראשון שמחשבה כזאת עברה בראשו, ומסיק (באינדוקציה) שאם מישהו כבר עשה את זה גם אנחנו יכולים.

מה שנשאר זה רק ללמוד לשוט, לקנות סירה ולהגיע לנקודת ההתחלה. קלי קלולה.

"זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי" (פרסומת למכונית)