הטיול הגדול – 2006/7

בערב עגמומי של חורף 2005, חזרתי מותש במיוחד מיום ארוך במשרד והפטרתי שנמאס לי לעבוד. לילך, במקום לעודד, הצטרפה לשביזות והצהירה שגם לה נשבר. למחרת היום התפטרנו. שלושה חודשים אחר כך בתחילת האביב, העמסנו את יואב(שנה וחצי) למנשא. ארזנו שני תיקים: באחד חיתולים ומטרנה, ובשני אוהל, שקי-שינה וגרזן קרח, ויצאנו למה שבדיעבד תהיה אחת השנים ההרפתקניות של חיינו. תקציר:טסנו לגרוזיה. על  גבי מעבורת בים השחו

אוקיי חברים יקרים, להדק חגורות, אנחנו כבר נוחתים. פרק אחרון. לסידני הגענו בעיצומן של חגיגות הקיץ הדרומי. כבר כשניסינו להזמין חדר באכסניה בעיר הבנו שהסיכויים שלנו לנהל תקציב שפוי באוסטרליה אפסיים. שכרנו במקום דירת פאר מול בית האופרה ויצאנו לחגוג. 'פסטיבל סידני' עם קונצרטים ואופרה בגנים הבוטניים, סרטים על מסך ענק בפארק האולימפי, הופעות לילדים. בחינם. לילך שוברת תוכנית חסכון על כמה

כשהיינו ילדים הסתובבו שמועות על מדינה דימיונית בצד הרחוק של הגלובוס. ארץ כל כך נידחת שצרות העולם לא הצליחו להגיע אליה. האגדות סיפרו על אזרחים שמתים משיעמום וכבשים. כל כך הרבה כבשים, שרק מהנפיחות שלהם נוצר החור-באוזון. ידענו שאם כל העולם משתגע, תמיד אפשר לברוח לניו-זילנד.  נחתנו באוקלנד שכרנו רכב והצטרפנו לעוד כמה מליוני תיירים שמאמינים למעשיות-ילדים. הנהיגה מתגלת כסכנת-נפשות: הכבישים מוצפ

בדיוק תפסנו יום קיץ מטורף על חוף- הים באייבל-טזמן שבניו-זילנד. כול הקיווים (ככה המקומיים קוראים לעצמם) עם חיוורון פולני, תופסים להם שיזוף דרומי, הילדים חוגגים במים. אני ולילך, היחידים על החוף עם סוודר וגרביים, מתחננים ליואב שישאר ברדודים.  על החוף נחתנו עם הרגשת דז'ה-וו שהתחלפה בנוסטלגיה מתקתקה. רק להוסיף כמה עצי-קוקוס, לחמם (בעשרים מעלות) ולהגיש. תאילנד אהובתי.  אני לא בדיוק זוכר למה הגע

מעשה כשפים, רק חוצים את הגבול ממונגליה עוברים לעולם אחר. דרכי העפר הופכות לאוטוסטרדות, הכתב הקירילי, שעוד הצלחנו לפענח, מתחלף בכתב חרטומים והשניים וחצי מונגולים משתבטים למליארד וחצי סינים תזזיתיים. הכי חשוב, האסון הקולינרי המונגולי (בשר כבש לארוחת בוקר?!) בא לקיצו, יחי האגרול.  הדרקון הסיני מודל 2006 לא יורק זיקוקים ובטח לא עשוי נייר. הוא אוכל פלדה לארוחת בוקר ובטון בצהריים, לבוש במותגים הכי

רק לשמוע 'מונגוליה' ו ".. שתיים, אחד.בום" הדמיון טס לחלל. מרחבים אין סופיים. מדבר גובי. עדרים של סוסי בר. וצאצאי ג'ינג'יס-חאן על סוס ועייט מלכותי על הכתף רודים בכל בחיוך ממזרי. ארץ פראית שצריך להיות מינימום אינדיאנה-ג'ונס בשביל להעיז לטייל בה.בשביל לא להחזיק אתכם במתח, רק אגיד שהכל התברר כנכון, חוץ מזה שגם הסבתא-רבא של מיסטר ג'ונס יכולה לטייל פה בכיף. לאולן-בטאר הבירה הגענו ממש לפני

התוכנית היתה פשוטה:לספוג קצת תרבות במוזאונים ותאטראות של מוסקבה וסאן-פטרבורג ומשם ברכבת לחצות את סיביר עד למונגוליה, עם עצירות כול פעם שהשממה הסיבירית מתגוונת קצת. חמושים ברוסית השוטפת של לילך, פטיש מגל ו'כרטיס מועדון בבקשה', יצאנו לדרך. זה התחיל לא טוב. שניים וחצי תיירים, נראים ומריחים כמו פליטים צ'צ'נים (בכול זאת סט וחצי של  בגדים על חודש טיול), מנסים להכנס לארץ המובטחת עם ויזת עסקים. פקידת

לפני שהספקנו להגיד "גיורגי צ'הצ'השווילי" כבר עבר לו חודש, אז לפני שנשכח, הנה פרק ראשון של רשמים בעיקר מגרוזיה וקצת מארמניה. נחתנו בטביליסי ממש לפני ליל-הסדר במטרה לחגוג סדר גרוזיני כהלכתו; כעבור יומיים וארבע כוסיות גילנו שליל סדר בגרוזינית משעמם בדיוק כמו סדר בעברית. יואב היחיד שהתגבר על מכשולי השפה וחיסל את כול קערת הסדר, כולל המרור, לפני שבעל הבית התיישב. גרוזיה היא מה שמשור