כבר בים תיכון התחילו להתגלגל מסירה אחת לשנייה, סיפורים על המקום הכי שווה באיי הודו המערבית. סיפרו על קבוצת איים קטנה, עטופה בשוניות צבעוניות. סיפרו  שאפשר לעבור ממעגן למעגן במשך שנה שלמה בלי לשבוע מהנוף. על שייטים שהטילו עוגן ולא העלו אותו יותר עד שהחליד והתפורר. ככה סיפרו וכך באמת היה.

למקום קוראים הגרנדינים ("Grenadines"), והוא שוכן בין  סנט וינסנט שמצפון (מדינת איים ששמה המלא הוא "סנט וינסנט והגרנדינים") לגרנדה שבדרום. ככל שמדרימים בשרשרת האיים "שבמעלה הרוח" (Windward Islands) ממרטיניק לכיוון גרנדה מרגישים איך קצב החיים נרגע, המקומיים מאירי פנים יותר וגם התיירים הרבה יותר מבסוטים.

שער הכניסה לגרנדינים מצפון הוא האי "בקווי" (BEQUIA), פעם מושבת ציידי לוויתנים והיום  אי עם חופים נהדרים  ועיירה קטנה עם  כל מה שתיירים מחפשים, מעין תחנת התאקלמות בין  העולם הרגיל לסטלבט הבא עליך לטובה.  מדרום לבקווי נמצאים מיירו (mayreau), יוניון איילנד, ואחריו פטיט סאן וינסנט – אי פרטי עם מפרץ שהעתיקו מתוך גלויה. ליד פטיט סאן וינסנט נמצא מופיו (Mopion) אי פצפון, בגודל של דירת חדר בתל אביב, רק תלולית חול בלב כתם של טורקיז, מופיו הפך לאי הפרטי שלנו לשעה קצרה. עוד גלויה.

Union Island, Clifton

Petit San Vincent – PSV

Mopio

עוד קפיצה קצרה דרומה כבר במדינת גרנדה השכנה, נמצא האי קאריאקו (Cariacou)  לשם הגענו בדיוק בזמן לקרנבל (שהתחיל בארבע בבוקר!). מוזיקת גאב-גאב(אל תשאלו), אלכוהול, תחפושות, לבוש מינימלי וצבעי גואש. לא בדיוק ריו-דה זנרו. אבל לא פחות שמח !

Carnival in Cariacou

Carnival in Cariacou

ויש כמובן עוד כמה עשרות איים ומפרצים נוספים שלא הספקנו להגיע אליהם. איך הזמן רץ כשמתבטלים. אבל לדעתנו, לפנינה שבצדפה קוראים טובגו קייס (Tobago cays). קו שונית ארוך בצורת פרסה שמחלק את הים. ממזרח – אוקינוס כחול עמוק, ממערב  – בריכת תכלת בהירה ורדודה, עם צבים ומנטות ואלמוגים בריאים ודגים בכל הצורות והצבעים. השונית עוצרת את הגלים של האוקינוס, אבל לא את הרוח החזקה שמגיעה מאפריקה, צולפת בפנים, מצננת את החום ומביאה ניחוח של הרפתקאה.

Tobago Cays

דרור אחרי מפגש לא ידידותי עם מדוזה אי שם בים תיכון התנזר משחייה, עד שלרגע הכניס את הראש לים עם משקפת וגילה עולם חדש. מאז אי אפשר להוציא אותו מהמים, גם לשכנע אותו להוציא את הראש רק לרגע כדי לנשום זה לא פשוט.

על האיים הקטנים שליד השוניות אפשר למצוא איגואנות וצבי יבשה ולא פחות חשוב ארוחת ברביקיו על חוף ציורי עם דגים ולובסטרים טריים, שמארגנים מדי ערב הדייגים המקומיים.

BBQ Beach – Tobago Cays

בגרנדיניים למדנו סוף סוף לקרוא את עומק הים מתוך צבעו – חום בהיר פחות ממטר,  ירוק בהיר עד שני מטרים, ירוק כהה חמש,  וכחול כהה כבר מעל עשרים. וחשוב מכך לסמוך על עצמנו. עם עד עכשיו בטחנו בעיקר במפה הדיגטלית במכשיר הניווט. עכשיו אנחנו כבר סומכים בעיקר על מראה עיניים!

אבל מה שהפך את החודש האחרון לחודש מיוחד בשבילנו הם לא הנופים, הצבעים  או הטעמים אלא האנשים (ולשם שינוי לא המקומיים). שני ביקורים הגיעו אלינו לכאן. בתחילה עופר ונטע ואחר כך נחמן וברני.  עופר, חבר טוב, הוא ויקיפדיה מהלכת, חם לב  ואיש שיחה מרתק. הוא גם השייט הראשון שמבקר בסירה. סוף סוף היה לנו משהו שבאמת מבין מה עובר עלינו מבחינה "מקצועית". לא פספסנו את ההזדמנות ובהפלגת לילה העברנו את הפיקוד לעופר, פתאום היה מוזר לישון ביחד עם לילך בלילה כשהסירה מפליגה. נטע, החצי השני של עופר, קבלה בהבנה את שיגעונות יורדי הים וחלמה לה על ניו יורק 🙂

opher & friend

נחמן הוא "בעל הבית" שלנו, כבר כ-15 שנה אנחנו חולקים איתו בית בנטף. אבל בתכלס נחמן הוא חלק מהמשפחה כבר עשרות שנים. נחמן הביא איתו לביקור את ברני, חבר ילדות מפלורידה. נחמן וברני באו עם מרץ לעבוד, ובמהלך הביקור שלהם כמעט חיסלנו את רשימת הסידורים הבלתי נגמרת שיש לכל בעל סירה.  בתמורה עשינו חיים ביחד, רקחנו וחיסלנו בקבוקי רום שלמים, וטעמנו כמעט את כל סוגי הדגים שיש לדייגים כאן להציע.

Bernie

כרגיל הוספנו את האורחים לרשימת המורים המחליפים: עופר לימד את הילדים לשחק שחמט. נחמן לימד אותם איך לנצח בהורדת ידיים.

ברני דרך אגב הוא תכשיטן מוכשר שמתמחה ב"תכשיטים ימיים". הוא השאיר לנו תיבת אוצר יקרה בסירה עם שלל צמידים ושרשראות, ועכשיו החבורה (ובעיקר אייל) מתגנדרת לה כל בוקר.

יש לנו קבוצת וואטסאפ מיוחדת: "האודיסאה הישראלית". חברים בה כל הסירות הישראליות, רובן משפחות, שמשוטטות במסלול שלנו מים תיכון  לקריביים ובכלל. מכיוון שכל הדרכים מובילות לגרנדינים, נוספה לחגיגה גם מפגש של האודיסאה: הנומד שהגיעו מגרנדה, ה"קרוזה" שחצו דרך ברבדוס, הרוטים ומיה שהגיעו כמונו ממרטניק. (את שאר חברי האודיסאה  (עליזה, בלו, ו"שלנו") לא פגשנו). אז פעם הבאה שאני מתמהמה עם פוסט, תקפצו לבקר גם בהרפתקאות של אחרים. הם לא פחות מרתקות!

מבין כולם נפשנו נקשרה במיוחד למיכל, לורו, מאיה ואמילי מ"קטה מיה" ולעמית וארטור מקרוזה (ה"ילדים" הכי נחמדים בחלק הזה של העולם). כבר חצי שנה שאנחנו נפגשים ונפרדים לסרוגין. כל מפגש הוא חגיגה , כל פרידה היא דרמה ולארוחות המשותפות יש את הטעם המיוחד של ארוחה משפחתית. גם קרוזה וגם מיה נשארות בקריביים ואילו אנחנו ממשיכים מערבה לפסיפיק.

נו טוב. די לרגשנות, לנגב את הדמעות ולהרים מפרשים, יש לנו ים לחצות. היעד הבא  שלנו הם ה- ABC Islands  (ארובה, בונאייר וקוראסאו) מושבות הולנדיות לא רחוק מחופי ונצואלה. להתראות !

עוד תמונות פה.

במרטיניק נשארנו עוד שבוע. אבא שלי ובטי הגיעו לביקור. פעם אמא פולניה היתה רוצה בן רופא או לפחות מהנדס. אבא שלי, כך נראה לי, היה שמח אם היה יוצא לו בן דייג. לא הסתדר, אז כל בוקר התחיל בשווקים בחיפוש דגים. באנסה ד'ארלן דג חרב ענק שרק נתפס, בסנט אן רעמתנים ובסנט פייר דגים קטנים מזן טעים במיוחד. כל יום הסתיים בארוחת מלכים (כבר שכחנו מה זה לאכול פי ארבע מתכולת הקיבה).

לפי חוקי הימאות, כל סירה צריכה להניף את דגל המדינה שבה רשומה הסירה. אותנו הבירוקרטיה הישראלית הביסה במרס טורקי, ולמרות שמאוד ניסינו, נאלצנו לרשום את הסירה בדגל זר. בכל זאת בזמן האחרון אנחנו מניפים את דגל ישראל. מאז, לשמחתנו, אנחנו לא מפסיקים לפגוש יהודים נודדים, כאלה שפעם ביקרו בישראל או רק יצאו פעם עם קיבוצניקית. ככה למשל פגשנו את רעי בדומיניקה שמחפש טרמפים לגואדלופ ואת אורי שלא הבין מאיפה נחתה עליו ארוחת שבת עם חריימה מרוקאי בקריביים.

ממרטיניק, אחרי הפרידה המרגשת מסבא, בטי וגוש היורו הפלגנו דרומה לבקר בלוסי הקדושה (Sant Lucia). בכל מקום שעגנו בו המקומיים פותחים באותה ברכה: "ברוכים הבאים לגן עדן". אבל אנחנו לא מתבלבלים, לא מיערות הגשם הגולשים לתוך הים, לא מהחופים הקסומים, לא מכפרי הדייגים הציוריים.  אנחנו זוכרים, במעומעם אמנם, שגן עדן (של מטה לפחות) נמצא במזרח התיכון. בכל זאת קצת התרגשנו כשהצלחנו סוף סוף למצוא כאן מנוע גדול יותר לדינגי שלנו. עכשיו גם אנחנו יכולים לעשות גלים לאחרים  (בתמונה מאחור  אפשר לראות יאכטת פאר שנראת כמו אייפד מודבק על מק-בוק. זאת ונוס, היאכטה של סטיב ג'ובס (אללה ירחמו). איזה גלים עשינו להם:)

במקום לשוטט בין המפרצים השונים, עצרנו מתחת לפיטונים (pitons) , הפיטונים הם הסמל המסחרי של האי. צמד הרים פוטוגנים שעושים פוזות בכל מדריך טיולים קריבי . המפרצים מסביבם מוכרזים כשמורת טבע ומשם יצאנו לטיול ביערות הגשם שבלב האי ולביקור בגנים הבוטנים (מדהימים!) בעיירה הקרובה (Soufriere). על החוף, פיטר נתן לנו קורס מזורז בליקוט פירות: מקוקוסים, קרמבולות, מנגו, סוג של שקדים קריבים ועד קקאו ואקי גמייקני. הכול מתגלגל חופשי… אתם יודעים, כמעט גן עדן.

כמו בכל גן עדן, גם כאן יש קצת בעיות תפעוליות קלות. רוב האנשים מתפרנסים פה מתיירות בכבוד. חלק אחר מתפרנס אמנם יותר טוב אבל עם פחות כבוד. גניבות מיאכטות הם מכה קריבית שמחמירה באיים עם שם של קדוש (סנט לושה וסנט וינסט). ככה שלכל מקום צריך לזוז עם שרשראות ובלילה אנחנו נועלים את כל החלונות וליתר בטחון קושרים גם את כל הילדים אחד לשני. אתם יודעים, בכל זאת רק כמעט גן עדן.

היי דרומה לגרנדינים!

כרגיל עוד תמונות בפיקסה.

כמו בריצה ארוכה, רק כשעוצרים מרגישים את השרירים. אחרי שנת לילה טרופה במרינה (בכל זאת התרגלנו להתעורר פעמיים בלילה) התעוררנו בעולם החדש. שינוי ראשון שמרגישים הוא השקט – בלי שאון גלים ורוחות שורקות. מיד אחרי השקט, מגיעים החום והלחות. הצילו.

את הימים הראשונים העברנו במרינה. בעיקר סידורים ותיקונים. יואב, הגזבר של הסירה, היה מאוד מרוצה מהביצועים הפיננסים שלנו בזמן החצייה ונכנס להיסטריה, מההוצאות של האחרי: תיקון למפרש, טיפול מנוע, עוד קצת חלקי חילוף, אינטרנט  ואפילו תספורות לבנים אצל ספרת נשים מקומית, שבחיים לא גזמה שיער לא מקורזל. כשכבר חשבנו שסיימנו, גילינו שנכנסו לנו מים לממסרת (sail drive ), מחלה נפוצה בסירות. בדרך כלל הטיפול כואב ודורש להוציא את הסירה מהמים, אבל המוח הקריבי ממציא לנו פטנטים, ובמקום להוציא את הסירה דחפנו בלון מתחת לסירה, נשפנו חזק וחסכנו כמה מאות יורו.

בכל העולם המרינות די דומות. ורק אחרי שבוע כשנפרדנו מהרציף, ויצאנו החוצה למפרץ ליד, הרגשנו שהגענו. המפרצים כאן נחמדים, עם מנגרובים ירוקים שמכסים את כל האי ועצי קוקוס על קו החוף. אנחנו יורדים ליבשה פעמיים ביום: בבוקר לקנות באגטים טריים (בכל זאת צרפת), ואחרי הצהריים לחוף, כדי שהילדים יתפלשו בחול. בין לבין אנחנו לא עושים כלום, וזה כל כך טוב.

Grand Anse, Martinique

St Pierre, Martinique

מרטיניק שייכת לצרפת. אי עם פיצול אישיות. השפה והמחירים אירופאים, המנטליות וקצב החיים קריבי. התושבים שפעם עבדו בפרך בגידולי קנה-סוכר לתעשיית הרום, אימצו את המנטליות המערבית, העבירו את הגידולים לאיים השכנים ועברו לצד שצורך רום (גם זו עבודה קשה). בכלל רום ומוסיקה, זה מה שהולך כאן באי. רק המוסיקה מנגנת וכולם מתחילים לנוע לפי הקצב. די נחמד, עד שאתה מגלה שגם הטבח והמלצרים שכחו את עצמם (ואותנו) ורוקדים גם. נחמד נחמד, אבל אנחנו די מיצינו את העסק הזה של איים מחופשים לאירופה (בהתחלה הקנריים שהתחפשו לספרד ועכשיו מרטיניק הצרפתית). אז הפלגנו לדומיניקה.

כל עוד מפליגים בצד המערבי המוגן מרוחות הסחר ,  האויר לא זז. רק מתרחקים מערבה מדי, או יוצאים למעבר בין האיים, הרוח נותן בראש. הרוחות שבאוקינוס נשבו מהירכתיים בעדינות, מכות עכשיו מהצד ועל האף במהירויות מסמרות. הגלים מוסיפים לחגיגה. אנחנו נכנסים מראש עם מפרשים מצומצמים למשעי  ובכל זאת טסים על המים. הצוות עובר למצב נמנום (הדרך היעילה ביותר להתמודד עם מכונת הכביסה הימית), ואני עם חיוך מרוח על הפרצוף. באמצע הדרך מצטרפת אלינו ציפור (Booby) שתפסה שיטה: דואה ליד המפרש שלנו ומחכה שדגים מעופפים (ששוטי נכנסה להם למסלול), יעופו (תרתי משמע) הצידה, ישר אליה.

Dominica Canal

דומיניקה- עולם שלישי. אנחנו מתים על העולם השלישי. רחובות שוקקים, שווקים עם ירקות לא מהונדסים, מכוניות שפולטות עשן בלי חשבון. כל יום עוצרת פה אניית תענוגות  שפולטת מתוכה יותר נופשים מאשר כל תושבי העיר. הנופשים בתורם, מפזרים בלי חשבון כסף על אטרקציות יומיות, מה שבהחלט מקדם את הכלכלה המקומית אבל מלחיץ את הגזבר שלנו.

בדומיניקה אין כמעט מפרצים לעגינה, ככה שאין ברירה לעלות ולטייל ביבשה. מהבירה רוסו (Roseau), יצאנו לטיול ביערות הגשם של דומיניקה (Morne Trois Pitons National Park). יש כאן הרבה יער, והרבה מאוד גשם. היערות עם עשרות מינים של עצי ענק, קני-במבוק, שרכים ומטפסים. הכל צבוע בכל כך הרבה גוונים של ירוק, שכבר שכחנו שקיימים. שחינו בקניונים קרים רק כי ג'וני דפ שחה בהם (הרבה סצינות משודדי הקריבים צולמו בדומיניקה), וטבלנו במעינות חמים כדי להפשיר חזרה. המקומיים גם טוענים שבדומיניקה יש אתרי צלילה מהיפים בעולם. אז הלכנו לבדוק: ב"ריף השמפניה", מבעבעות מבין השוניות בועות גאותרמיות כמו בכוס שמפניה, גם הדגים נראים מבסוטים מהסידור.בצפון דומיניקה, בפורטמאוט (Portmouth) יצאנו לשייט עם מדריך מקומי על הנהר בין הביצות (Indian River).

הביקור בדומיניקה היה לא מתוכנן, הרבה סירות פשוט מדלגות על האי, מכל מיני סיבות.  אנחנו פגשנו רק אנשים מסבירי פנים בכל מקום ואי יפייפה!

Indian River

ועכשיו עונת הביקורים בשוטי נפתחת שוב, ואנחנו מפליגים חזרה למרטיניק לקבל את פני האורחים הראשונים.

עוד תמונות יש בפיקסה.

במבט רציונלי מהצד, זה נראה לא הגיוני, לבזבז שלושה שבועות בחציית חמשת אלפי קילומטרים של ים, עם לילות בלי שינה, הרחק מבית הקפה השכונתי ורופא המשפחה, כשאפשר להגיע לאותו מקום ביום טיסה עם דיילת חייכנית, מושב צר וארוחה בחמגשית. אבל במבט מבפנים, מעל סירה שרוכבת על הגלים בלי הפסקה, תחת אין סוף כוכבים וחצי ירח אחד אין דבר טבעי יותר מזה. ירושלמים. לך תבין.

היום הראשון

אחרי כמה שבועות באיים הקנרים, בלי תזוזה אמתית, הגוף מכווץ לפני היציאה. הרוח מסמרת שיער ונראה שהחלק הכי מסובך בכל המסע  זה היציאה מהמרינה בלי לדפוק שום דבר. מארגני הראלי ארגנו קו זינוק כאילו מדובר במרוץ יוקרתי ועשרות סירות של חובבים מצליחות בנס לצלוח את הקו בחגיגיות ובלי אף התנגשות.

בהתחלה הים ומסך הפלוטר (מכשיר הניווט) מלא בסירות. עשר שעות אחר כך, בלילה, נשארים רק כמה אורות רחוקים. עם הים הפתוח וקצף הגלים גם הכיווץ בגוף משתחרר והלב מתרחב. יצאנו לדרך.

קו הזינוק

היום השני

בדרך כלל, אחרי שהסירה לא זזה זמן מה – צצות צרות. הרוחות של היום הראשון דופקות כל הלילה, ובבוקר אני מוכן לבקרת נזקים. הרי ברור שמשהו ישבר, השאלה רק מה ומתי. הנזק הראשון מגיע מכיוון לא צפוי. לפני היציאה הילדים חגגו (כלומר השתוללו) בג'ימבורי במרינה, ויואב חטף מכה ביד. בבוקר היד נפוחה וצבועה בשלל גוונים. בים הכל אלתורים, והאלתור הראשון הוא סד קיבוע ליד של יואב (סבתא, בלי פניקה. הנכד בסדר. אחרי שבוע היד החלימה ויואב חזר למלא את כל מטלות הסירה). בכלל יואב גדל לנו פתאום. נהיה איש ים שמכיר הכל בסירה. איש צוות שלישי לכל דבר.

הרוחות צפון מזרחיות, ואנחנו מתפרפרים לנו, כלומר שמים כל מפרש בצד אחר של הסירה כמו כנפי פרפר, כשהרוח נושפת מאחור ("מלאה"). הפלגה ב"פרפר" היא ההפלגה הכי לא יעילה מבחינת מהירות, והפלגה יותר רגועה. זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים. ובכל זאת הסירה מאיצה על הגלים כמו  גולש גלים קליפורני, והילדים מחשבים שיאי מהירות  (16 קשר).

שגרה

סוד ההצלחה בלשרוד הפלגה ארוכה, הוא שגרה מסודרת, אוכל טוב ולגו.

כבר מהיום הראשון הסתדר לנו הסדר-יום כך שלילדים יש ימים “רגילים” עם משחקים, לימודים, מטלות וארוחות מסודרות, ולנו המבוגרים יש גם זמן לנוח ביום. בבוקר ובערב אנחנו עוברים על כל הסירה לחפש נזקים. ובצהרים יואב מסמן את המיקום שלנו על המפה  ומודד בסיפוק כמה עברנו ביממה שחלפה. כל חמישה קווי-אורך יש הפתעה קולינרית מתוקה, ככה שהילדים עוקבים בתאבון אחרי הנתיב והמעלות שחולפות בצג הניווט. בערב בוהים בשקיעה ובלילה לי וללילך יש משמרת קצרה (שעתיים) וארוכה (ארבע שעות) . יואב עוזר במשמרות ביום.

הימים חולפים ברגע. אין רגעים משעמים. על כל פנים לא  עם שלושה ילדים בסירה. הלילות (אחרי משבר ההשכמה)  עוברים בקלות עם ספרים אלקטרונים, מוזיקה  ופודקסטים ("עושים היסטוריה", גם הילדים התמכרו).

מרגע שהיום מאוזן והים משתף פעולה, הכל זורם. הסירה לוקחת אותנו מעצמה כמו מעשה קסמים. ימים שלמים אנחנו לא נוגעים כמעט במפרשים ולפעמים משנים מפנה רק כדי שהשמש תשזוף את הפאנלים הסולארים ותבשל לנו קצת מיץ של חשמל.

שעת משחק

אחרי שבוע

שישה ימים היה סבבה וביום השביעי, (שנפל על יום רביעי) תוהו ובוהו.

הבלגאן התחיל עוד בלילה עם סקוולים (squall), שזה ענן משוטט שמשנה את כיוון הרוח, נושב בכוח וממטיר גשם זועף. מין סערה קטנה, מקומית ולא נחמדה. כל כמה שעות מגיע סקוול כזה מעצבן. ידית הווינץ' (מכשיר שמשמש למתוח חבלים) היא הראשונה שנשברת וקופצת לים. המפרש הקדמי הוא השני שנשבר לו, כלומר נקרע לו. (מחיכוך עם משהו בתורן). ברגע של הפוגה ברוח הורדנו חלק מהמפרש כדי לנסות ולתקן. אבל הרגע חולף, ואנחנו מוצאים את עצמנו בקרב מאסף בניסיון לקפל את המפרש בלי נזק נוסף. ביומיים הבאים הפלגנו רק עם מפרש ראשי עד להפוגה הבאה. למרות שיש לנו מפרש רזרבי, החתך הקטנצ'יק במפרש ממחיש בבת אחת את המושג והמרחק מחוף מבטחים. את המפרש דרך אגב תיקנו בעזרת טייפ ייעודי וקצת תפרים. תיקון שהחזיק עשרה ימים ונפתח שוב קצת לפני הסוף.

היום העשירי

אמצע הדרך. ראינו סירה. למרות עשרות הסירות שחוצות בדיוק באותו הזמן ובאותו המסלול את האוקיאנוס, זאת תהיה הסירה היחידה שנראה מהיום השני ועד היום האחרון.

גם הים כאן קצת ביישן, ושומר את יצוריו עמוק בבטן. בכל הדרך ראינו רק להקת דולפינים אחת ועוד דוראדו אחד על החכה. מאמצע הדרך פני הים מנומשים בכתמים כתומים של סרגוסה – מין עשב ים כובש שהשתלט על פני המים. כל ניסיון דייג מסתיים אחרי דקה בשיחים על הקרס במקרה הטוב, ועם פחות מזל גם בתסבוכת על מדף ההגה, בפתחי השאיבה של המתפיל מים או המנוע ושאר צרות שלא נדע.

פני הים לעומת זאת רוחשים חיים. דגים מעופפים, ממש יצורים מיתולוגים, שמעופפים עשרות מטרים, דואים בין הגלים צוללים לרגע וקופצים שוב. כמעט כל בוקר אנחנו מוצאים כמה טייסים מסכנים שלא ציפו שתופיע להם סירה באמצע הדרך ומסיימים את חייהם על הסיפון שלנו. בחושך, לפני שהירח עולה ובקושי אפשר להבדיל בין מים לשמים, הסירה משאירה אחריה שובל עדין של גיצים זרחנים, של פלנקטון זוהר (שגם הוא לא מבין מאיפה נחתנו עליו).

דג מעופף

היום השלוש עשרה

זהו, אי אפשר להתבלבל: החום ומכשיר הניווט מוכיחים. הגענו  לרצועה הטרופית: חום תמידי, שמש שמדגמנת שקיעות וזריחות צבעוניות ועצי קוקוס. מעכשיו ועד סוף הטיול אין לנו כוונה לצאת מהאזור הזה.

תכלס

אז לחובבי הז'אנר והימאים בחבורה שרוצים את השורה התחתונה: מה זה אומר לחצות אוקיאנוס? כמו שחבר טוב אמר לנו בתחילת הדרך (ויצא צודק) חציית האוקיאנוס זה החלק הפשוט בתוכנית שלנו. הסירה שטה מאליה, ימים שלמים בלי כמעט לגעת במפרש או בהגה, אין סירות אחרות להתנגש בהם או שרטונות לעלות עליהם.

כל זה נכון עד שמשהו נשבר. ובים דברים כל הזמן נשברים. בכל זאת בכל סירה יש נוסע סמוי, הבן דוד השייט של מרפי. לנו לדוגמא נקרע המפרש חלוץ, נשבר שאקל של המעלן חלוץ (יש מתנדבים לטפס על התורן ברוח של עשרים קשר עם גלים נאים אחרי משמרת לילה?). ונסתמו השירותים (כבר עדיף לגור על התורן). רשימה חלקית.

הקיצר, ההבדל העיקרי בין שייט קצר בים תיכון לשיט מאוד ארוך, הוא בעיקר בהכנת הסירה וביכולת לתקן כל מה שקריטי.

מבחינת הכנת הסירה: יש ציוד שלא חייבים בשייט קצר וכדאי לשקול בשייט ארוך. אצלנו הרשימה כללה מתפיל מים, גנרטור רוח, וטלפון לוויני. אצל אחרים בראלי נוספו גם מפרשים להפלגה ברוח "מלאה". (downwind). בנוסף יש הכנות לקטסטרופה שכוללת בין השאר אסדה מתאימה, ערכת נטישה, דרכי קשר למרכזי חילוץ, EPIRB,  ועוד.

תקלות: לתקלות צריך כלים, חלפים וידע לתקן כל מה שקריטי לכם. לנו ברשימה היה: מפרש ספר, משאבות שירותים, גיבוי למכשירי ניווט, גיבוי לתקשורת לוויינית. גבוהה מאוד ברשימה יש את הטייס האוטומטי, שאם הוא מתקלקל, החצייה הופכת למאוד אינטנסיבית (במיוחד עם צוות מצומצם). המחיר של גיבוי לטייס האוטומטי גבוהה אז במקום זה שמנו שום מסביב לתורן נגד עיין הרע.

מבחינת "ימאות" נטו: רוב מוחלט של הזמן הפלגנו ברוח מלאה. יש כל מיני טכניקות להפלגה כזאת (פרפר, שני חלוצים, ספיניקרים..) אבל אנחנו התכחשנו לעניין, ולא ממש תרגלנו את העסק לפני החצייה. בסופו של דבר הפלגנו ב"פרפר", הסירה שלנו הייתה יחסית מאוזנת ומהירה. מפרשי ספיניקר למיניהם, מצטלמים מצוין וטובים בעיקר לרוחות חלשות. את הג'ניקר שלנו הנפנו למשך שתי יממות ובשאר הזמן הרוחות היו מספיק חזקות כדי שהמפרשים הרגילים יספיקו.

הסערות המקומיות (squalls), מאתגרות קצת ושוברות את שגרת ההפלגה מדי פעם. הן בדרך כלל משנות את כיוון הרוח והרוח יכלה להיות מאוד חזקה (מעל 35 קשר). מצאנו שהדרך הכי טובה להתמודד איתן היא לזוז איתן, כלומר להישאר באותה זווית לרוח ולא להתעקש לשוט לכיוון היעד. הענן חולף אחרי חצי שעה או שעה ואפשר לחזור למסלול בלי בעיה. חוץ מזה רוב הזמן הפלגנו עם מפרש ראשי מצומצם, ככה שכאשר הרוח עולה "פתאום", אנחנו מסודרים. ההבדל במהירות בין מפרש מלא למצומצם לא גדול, וזה ממש לא נעים או פשוט לעלות לרוח כדי לצמצם מפרש כשהרוח כבר חזקה.

שורה תחתונה – מניסיוננו המאוד קצר, האוקיאנוס האטלנטי, בעונה הנכונה, הוא באמת החלק היותר פשוט. עד שמגיעים לנקודת החצייה (הקנרים) כבר יש מספיק ניסיון לצאת לדרך בלי בעיה.

יום אחרון

בהתחלה מופיעות הציפורים שדואות מסביב וצוללות למים לחפש משהו לנשנש. אחר כך מופיעה סירת דיג וכ 20 מייל מהאי רואים סוף סוף יבשה באופק. כמובן שה20 מייל האלה הופכים להיות החלק הכי ארוך בשיט. אבל לבסוף אנחנו מגיעים. במפרץ בכניסה כבר מתחילים להרגיש בשינוי. מנגרובים ועצי קוקוס חופים צהובים וים ירוק. ממש כמו שהבטיחו בברושור. על הרציף ארגנו לנו קבלת פנים חמימה וחגיגית, אבל הדבר היחיד שאני חושב עליו הוא שנת לילה רצופה.

תפיצו את האור. חג שמח!

מרטיניק

עוד תמונות בפיקסה.

בתחילת נובמבר אחרוני הסירות כבר עזבו את אירופה הסגרירית והתחילו להתגודד בקנרים. תקופת ההמתנה התחילה ועכשיו שלושה שבועות כולם על הכלים, כלומר על הסירות מחכים לשריקת הפתיחה.
אנחנו, אחרי שבוע באותה מרינה, מותשים מחוסר תזוזה. ג'ון פאסקל מהסירה ליד, שכבר הקיף את העולם על סירה, אומר שזה בעיה ידועה אצל שייטים מתחילים ושאוטוטו נסתגל לקצב ונוכל להישאר באותו מקום גם חודש בלי לשים לב. אבל זה לא מנחם, אז בניגוד לאזהרות, קפצנו לאי השכן, גראנד-קנריה.
למרות התדמית, כשזה נוגע לנסיעה לאמריקה, גם שייטים מסוקסים מעדיפים טיול מאורגן. וככה כל שנה, כמאתיים סירות חוצות "ביחד" את האוקינוס במסגרת ראלי (ARC – Atlantic Rally for Cruisers) , בפועל אחרי חצי יום כבר לא רואים אף אחד באופק, אבל רוב הזמן יש מישהו לא רחוק בטווח רדיו. נקודת ההתחלה היא לאס פאלמס שבגראנד קנרייה. כשאנחנו מגיעים המרינה כבר מלאה בכל משתתפי הראלי, ואנחנו מוצאים מקום במרינה קטנה ואחרי כמה ימים עוברים לעגון במפרץ העירוני, יחד עם כל השייטים הקמצנים.
בניגוד ללנזרוטה המדברית והכמעט שוממה, כאן, אחרי חצי שעת נסיעה למרכז האי, הנוף מתהפך לירוק אלפיני, והמקומיים, עטופים במעילים, מקוששים ערמונים ביער. גם העיירות בדרך שוקקות בשווקי סוף השבוע.

אבל האטרקציה העיקרית בלאס-פאלמס הם ה ship chandlers ,חנויות לציוד ימי. זר לא יבין, אבל בעלי סירות מפתחים התמכרות חריפה לשיפצורים, תיקונים, כלי עבודה וחלקי חילוף. ההתמכרות מתבטאת בחיפוש סיזיפי אחרי השיפ-צ'אנדלר המושלם ובקניות בלתי נשלטות של ציוד שאולי יום אחד נצטרך. לאס פאלמס היא גן עדן למכורים ולבעלי השיפ-צ'אנדלרס כאחד.
אז אחרי שרוקנו את הארנק, ואת רשימת הציוד החסר (והצלחנו לשלוח את האסדת הצלה שלנו לרענון). הגיע הזמן לזוז הלאה. המזהירים הזהירו, שלא נצליח, בגלל הרוחות, לחזור ללנזרוטה (נקודת ההתחלה שלנו לחצייה). הרוחות כאן די קבועות (צפון מזרחיות), וזה לא נעים לשוט נגדם. אבל הנושב במרומים, שעה לתפילותינו ושינה סדרי שמיים (שגם ככה עם כל שינויי האקלים, לא ממש סגורים על עצמם). וכשיש לך את כל הזמן שבעולם אז לשוט 24 שעות למפרץ נחמד זה טבעי וזה בדיוק מה שעשינו. חזרנו חזרה למפרץ בגרסיוזה (Playa Francesca) שמילים רק עושות לו עוול: נוף ושקט של סיני עם דיונות לבנות וצוקים שחורים ברקע.

La Graciosa

גם אנחנו, חוצים בטיול מאורגן. טיול בוטיק, עם עוד כארבעים סירות. המארגן של החצייה שלנו (Atlantic Odyssey), הוא ג'ימי קורנל (jimmy Cornell ) אגדה מהלכת (כלומר משייטת), בעולם השייט חוצה האוקינוסים. הוא בין השאר המייסד של ה ARC ומחבר של ה "world cruising routs" האורים והתומים לנתיבי שייט בעולם. אדם מאוד חם, ומרתק שמאוד מעודד שייטים מתחילים לצאת לעולם הגדול בלי לפחד. ובזכותו אלפים (וגם אנחנו) יצאנו לדרך.

Jimmy Cornell

אז אחרי שנרגענו במפרץ, הגענו לנקודת הכינוס בארסיפה שבלנזרוטה. יש פה חגיגה אמתית. כל הסירות שיוצאות לחצייה נמצאות אחת ליד השנייה, מלא ילדים (37!) וכולם מאוד חברותיים (אבל בזווית העין עדיין בודקים למי יש תורן גדול יותר). לכל אחד יש סיפור מעניין משלו. המארגנים הרימו סמינר עם הרצאות על מזג אויר, מסלולים, מפרשנות, אנרגיה, רפואה ועוד שאר ירקות. חוץ מהרצאות גם ערכו לנו ביקורת לסירה לוודא שלא פספסנו שום דבר. עברנו בהצלחה. על כל הפסטיבל, מנצח ג'ימי, שמתרוצץ בין כולם, מתרגש כאילו הוא עצמו יוצא לחצות את האוקינוס.

במקביל הילדים ארגנו לעצמם פסטיבל משלהם. גילינו שיואב מתקשר לא רע באנגלית עם החבורה שבגילו ( שוויצרי, נורווגי ומרוקני) ואייל מתקשר לא פחות טוב בצווחות עם השכנה השבדית.

למי שעוקב, מסלול החצייה הוא המסלול הקלאסי של קולומבוס: "south until the butter melts and then turn right".  יורדים דרומה עד כמעט כיף ורדה, היכן שרוחות הסחר מתחילות לנשוב מערבה, ואז נישאים על כנפיהן עד נקודת הסיום במרטיניק. סך-הכול כ 2800 מייל ימי (5200 קמ) במהירות של בערך עשרה קמש. תעשו חשבון.. אם לוקחים קצת ספר נגד צרות לא צפויות זה יוצא לא מעט אוכל להעמיס. לא נראה לי שנוריד במשקל בקטע השיט הזה…

.

זהו. עוד יומיים יוצאים לדרך. נתראה בצד השני של האטלנטי.

Arrecife

עוד קצת תמונות בפיקסה.

מי שעוקב אחרי ההתקדמות שלנו זיהה שאנחנו לא זזים מטר כבר שבוע (שיא אישי). חלק היו מנומסים ושאלו אם הכול בסדר או אם מכשיר המעקב מקולקל. אז לא נעים להודות, אבל הכול בסדר, רק שאנחנו די מתבטלים כאן. כאן זה האיים הקנרים, ויותר מדויק באי הכי צפון-מזרחי הנקרא לנזרוטה (Lanzarote) או כמו שאייל קורא לו – מוזרוטה (MUZAROTE). פשוט, האיים הקנרים לא כל כך ידידותיים לשייט ההרפתקן (אין מפרצים טובים לעגינה) ומאוד ידידותיים לשייט הבטלן וחובב המרינות היוקרתיות. חוצ'מזה אפשר לחצות לקריביים רק בסוף נובמבר, ככה שיש לנו חודש לשרוף בלי לעשות כלום. בינתיים אנחנו עומדים במשימה בהצלחה: קמים מאוחר, קונים באגטים טריים לארוחת בוקר, מסדרים קצת ת'סירה וקופצים לקנות בקבוק יין לארוחת ערב. בקיצור, טוב כאן.

ההפלגה לקנרים הייתה טבילת המים הראשונה שלנו באטלנטי, ובעצם הפלגה ארוכה, אמיתית ראשונה. כ-1200 קילומטרים על פני שישה ימים. בחציות הקודמות היה אפשר לסחוב ולהתרסק לשינה כשמגיעים. אבל הפטנט הזה לא עובד אחרי שלוש יממות, ולגוף ולנפש לוקח קצת זמן להיכנס לשגרת הפלגה. אבל לבסוף השעון מאט והמחוגים עוברים לדלג בחצאי ימים במקום בשניות ואז הכול מסתדר. גם הדאגות היומיומיות חוזרות לבסיס: אוכל, מים וחשמל למחשב. הילדים מצידם חיים ביקום מקביל, מבחינתם אין הבדל בין עגינה במפרץ לשייט באוקיאנוס, רק שההורים מפהקים קצת יותר מכרגיל.

אומרים שתמונה שווה אלף מילים – לא בים. בתמונות הכול חד גוני ושטוח, ים מטאלי ועננים תלויים. אבל במציאות האוקיאנוס אף פעם לא נח. איפשהו תמיד יש סערה ששולחת גלים עד קצה העולם. לגלים שכאלה קוראים גלי גיבוע, שם קולע להפליא, כשמם, הם דומים יותר לגבעות על רטלין  מאשר לגלים בחוף ירושלים. ואנחנו לידם, כמו מכליות הענק שחולפות לידינו מדי פעם, רק קליפת אגוז.

בסופו של דבר, למעט דג (גדול יותר מאייל) שתפסנו בערב השני, ופתר לנו את דאגת האוכל, ואין ספור דייגים מרוקאים שהסתובבנו להם בין הרשתות בלילות הראשונים, ההפלגה עברה בלי שום דרמות. בוקר אחד נחתנו במפרץ ליד אי קטנטן (La Graciosa), שנמצא בשפיץ הצפוני של לנזרוטה  במפרץ לדוגמא עם חול לבן, הרי געש שחורים ברקע וים טורקיז. רק אחרי שנעזוב למרינה בלנזרוטה בגלל רוח ששינתה כיוון, נבין שזה אחד המפרצים המוגנים היחידים בקנרים.

הקנרים די קרובים לדרום מרוקו (150 ק"מ)  ואומרים שאפשר להרגיש פה גם ניחוחות אפריקאים או לפחות את הרוחות החמות של הסהרה, אבל בינתיים זה מרגיש בדיוק כמו ספרד האירופאית (שזה לא רע בכלל) עם ניחוחות של תיירים אירופאים שרודפים אחרי השמש. במרינה שלנו רגילים לשייטים היפר אקטיביים שנתקעים אצלם, ומיקמו על הרציף סוכנות השכרת רכבים. אז לקחנו רכב בזיל הזול, ויצאנו להסתובב. על האי לנזרוטה עברה טראומת-התבגרות וולקנית לא מזמן (300 שנה) שהשאירה אותו צחיח ומחוצק'ן (בחן) בכשלוש מאות לועות געשיים. את נוף הפרא שוברות טרסות מיוחדות ואסטטיות להפליא, ויצירות של אמן מקומי ומוכשר (Cesar Manrique) שהפך את האי לסטודיו הפרטי שלו.

גילוי עיתונאי נאות: בין התחלת כתיבת הפוסט לשיגורו, הזזנו את הירכתיים שלנו ושטנו לאי השכן (Gran Canaria) ששונה לגמרי ממוזרוטה. מה שלא מפריע לנו להתבטל בו באותה צורה. אבל על זה כבר בפוסט הבא.

להת'

עם קטה-מיה בבית של סזר

הגענו לגיברלטר ובשלום!

בשבילנו גיברלטר היא לא עוד נקודה צהובה על מפה. גיברלטר היא נקודת ציון, סוף טירונות ים-תיכונית ויציאה לאוקינוס הגדול. בים התיכון, עוד שיחקנו בבית (אחרי הכול פעמיים בשנה, היינו לוקחים את הילדים לחוף הים לשכשך רגלים), ומגיברלטר כבר שטים במגרש של הגדולים. האמת היא שההרגשה הביתית היא אשליה. הים התיכון, כמו התושבים שלחופיו, הוא קצת קריזיונר, פעם רגוע ומפנק ולמחרת נושב וזועף, והאוקיינוס, ככה מספרים הזקנים, עם מצב רוח קצת יותר יציב. הקיצר, די התרגשנו כשראינו את הצוק הלבן של גיברלטר באופק.

והדרך היתה מרתקת. בלג הראשון חצינו את קו גריניץ והפלגנו לקרטחנה, היא קרתגו החדשה. הגענו במקרה, אבל בדיוק, ל'פייסטה' לציון הקרב בין קרתגו לרומא. למשך שבוע שלם, כל תושבי העיר לובשים חג, שריון וקסדה. מתחלקים לשתי קבוצות (רומאים וקרתגואים) ומשתטים כילדים. איזו חגיגה צבעונית ואיזו עיר מגניבה.

בלג השני מקרטחנה לגיברלטר, הפלגה חלומית: עשרות דולפנים, פוד אחד של ליוויתנים בשעת השקיעה, ליוויתן אחד ששחה לנו מתחת לרשת של הסירה, ירח מלא שמצהיב ונעלם ומתלקה וחוזר חזרה. מסביב אוניות סוחר וספינות מלחמה הולכות ובאות וסתם מחכות. מפגש רציני ראשון עם שפל וגאות וזרם משטה – כשרוצה מרחיק וכשרוצה מקרב. רוב הדרך הים היה שקט וללא רוח ורק למרינה בגיברלטר נכנסו בסערת רוחות.

גם לגילברטר יש נקודת ציון משלה, "הנקודה אירופה" (Point Europa), בשפיץ הכי דרומי שדוקר את הים, שם מתנוסס המגדלור שמסמן את הכניסה, תותח דמיוני בגודלו נגד פולשים וותיקים. ועכשיו מישהו גם בנה מסגד ליד. ברוכים הבאים לאירופה.

גיברלטר היא בעצם עיירה אנגלית טיפוסית, על צלע הר תלול (The rock). מראש הסלע יש נוף מרחיב לב (רואים מכאן את אפריקה!) והרבה קופים. והעיירה עצמה היא אנגליה זעירה עם פיש אנד צ'יפס, תאי טלפון אדומים ואנגלים עם מבטא סנובי מצוחצח.

אחרי יומיים או שלושה במרינה בגיברלטר, כשהרוחות נרגעו והזרם קירב, עברנו לצד השני, לעיירה ספרדית מנומנמת במיוחד ((Barbate), עם חוף ים אינסופי ומרינה זולה. מחכים למזג אויר ידידותי לקראת הלג הראשון באוקיינוס – דרומה לאיים הקנרים.

כרגיל – עוד קצת תמונות בפיקסה

כל הטיול הזה הוא שיעור גאוגרפיה אחד גדול בשבילנו. על האיים הבלארים (Baleares) למשל לא שמענו אף פעם. על איביזה ופלמה דה-מיורקה דווקא כן, אבל זה לא היה בבית-הספר. אז לחיי ההשכלה הכללית: הבלארים הם ארכיפלג ספרדי, בשכונה ליד ברצלונה,  עם ארבעה איים: מינורקה, מיורקה, איביזה ופורמנטרה.  במינורקה עצרנו כדי לפגוש חברים ישנים, קטה-מיה (איחוד מרגש כמו בסרט טורקי), ובמפרץ מצאנו גם חברים חדשים – עמית וארטור, שיצאו לטיול אחרי צבא, לקריביים, על דו-תרנית יפיפייה בגיל של הסבא שלהם.

אחרי ארוחת ערב כיפית עם כל החבורה, יצאנו למיורקה. כשרק ירד הלילה, התריעו בקשר על סערה (gale warning) שהולכת לנחות בדיוק עלינו. צמצמנו מפרשים, השכבנו את הילדים לישון והתחלנו לכסוס ציפורנים. בבת אחת פסקה הרוח ( על "השקט שלפני הסערה" שמעתם?)  ואז החלה לחוג סביבנו באיטיות כמו נשר במערבון ספגטי. כשכבר לא נותר מה לכסוס, עלתה הרוח במהירות, ודחפה אותנו, בלי שום סערה, לפלמה דה מיורקה. אחר כך נגלה שהסערה חלפה קצת מדרום לנו ואנחנו רק גירדנו לה את קצה השובל.

פלמה, פלמה עיר אמתית, עם נמל אינסופי, רחובות שוקקים, כנסייה ספרדית ענקית, ומבצר צלבני שמשקיף מלמעלה. במבצר נקלענו לתחרות קרבות אבירים. וברחובות הסתובבנו מוקסמים כמי שלא ראו עיר חודשים.

palma

בפלמה הצטרפו אלינו שוב חברים: יעל, ערן אורי ורונה. שוטי התרגשה מתינוקת ראשונה על הסיפון וגם הרוח לקח הפסקה מהשיגועים שלו. ויחד העברנו כמה ימים במפרצים של מיורקה. חלק מהמפרצים נראים כמו מליון דולר והחלק האחר כחופי אילת בשיא הקיץ… קצת צפוף.

Mallorca, sant elmo

כמו שאתם מבינים, בלי שום נחליאלי או חצב פורח, נגמרה המסיבה, הקיץ חלף ונחת עלינו סתיו עצבני. וכשהמסיבה נגמרת, זה בדיוק הזמן לאפטר-פארטי. אז נפרדנו מהאורחים בפלמה, ויצאנו לאיביזה.

כל סירה שמכבדת את עצמה, צריכה איזה צילום נחמד מקצה התורן. אלא שצילום הוא לא סיבה מספיק טובה להשתלשל בין מים ושמים. ואנחנו דחינו את הטיפוס המפוקפק להזדמנות שיהיו עוד אורחים שיעזרו ללילך לאבטח אותי. רק שלמרפי, כרגיל, היו תכניות אחרות. ביציאה מפלמה לא הרמנו מפרשים – לא הייתה רוח בכלל. באמצע הלילה הגיע הרוח לביקור וכשהעלנו את המפרש, נתפש המעלן (החבל שמרים את המפרש) במחזיר הד המכ"ם שעל התורן וסירב להשתחרר. וכך במקום עליה לתורן במרינה, באור יום עם עוד מאבטח, משכה אותי לילך לבדה, אחרי חצות הלילה, בלב ים. התמונה כבר צולמה למחרת כשהיינו צריכים לסדר את הבלגן  שעשינו.

באיביזה הצטרף אלנו חבר נוסף, ציף, עם ניר הבן.  ניר כבר לא תינוק אז הרוח לא טרח להירגע למענו, ו"בסובב איביזה" היו לנו כמה ימים עם מה שנקרא בפי החזאים "ים גבה גלי" ובפי ציף: "סערה אימתנית". האמת שיום אחד היה סוער מעל הרגיל ואנחנו חיפשנו מקלט במפרץ הכי מוגן בסביבה. לילך שהלכה לבדוק את העוגן לקראת החגיגה נקלעה למארב של מדוזות. המדוזות נצחו 0:5.

הפעם התחזית לא הכזיבה, והים דפק הופעה. אנחנו היטלטלנו על הסירה והתיירות התפשטו כרגיל על החוף. בכלל כל מה ששמעתם על איביזה נכון. סדום זה כאן, ובכל חוף ממוצע כאן יש יותר ציצים מאשר בכל אתר באינטרנט. אבל היי – זה בלוג לכל המשפחה.

אחרי שהורדנו את ציף באיביזה העיר, התעוררנו בבוקר ליד יאכטה שהוטחה אל הסלעים. עוד סימן שהגיע הזמן לעוף מכאן דרומה לקנרים.

והכי חשוב: חתימה טובה ושנה טובה!

אחרי שהפוסט ירד לדפוס (כלומר עלה לענן), עצרנו לרגע באי האחרון, פורמנטרה, ליד אספלמדור (espalmador). והנוף פשוט חייב איזכור. מים בכול הגוונים האפשרים של כחול וירוק וחופים פתוחים בלי שום נדלן. חופש אמיתי.

מלכתחילה לא התכוונו להצפין. במפה על קיר המטבח בבית, דילגנו מסיציליה  לדרום סרדיניה ומשם למיורקה,  כי הקיץ אוטוטו נגמר וצריך להמשיך ללכת. אבל אז גילינו שהקצה הרחוק של סרדיניה יפה במיוחד, והמפרצים של קורסיקה, האי השכן, טורקיז יותר. הקיצר אם הגענו עד לכאן לא נכנס לקפה וקורסון?
בין סרדיניה לקורסיקה מפרידים רק  קילומטרים בודדים  ובאמצע ריבונו שפך  ערימת סלעים, בלי סדר והגיון. מישהו  הוסיף כנסיה, מגדלור וקבלנו את אחד האיים היותר מיוחדים שראינו –  לוואצי (Lavezzi)

lavezzi

אחת הבעיות הכי מטרידות  בקורסיקה ובסרדיניה, היא שתמיד המפרצים השווים יהיו מלאי סלעים (מסומנים במפה) מעל ומתחת למים,  ועוד כמה סלעים לא מסומנים שנודדים ממקום למקום, מחכים שרגע אחד לא תהיה ערני כדי לקפוץ לך ישר לחרטום. בינתיים הצלחנו, אבל עם לא מעט דפיקות לב, ועם עוגן אחד (העוגן ספר שלנו) שנטרף על ידי סלע בScoglio Bianco.

ממה שחווינו, קורסיקה וסרדיניה הן אחיות דומות, שמדברות בשפות שונות. רק שקורסיקה גם התקשטה מדרום בבקו חוף דרמטי ומיוחד.

לקורסיקה הצטרפו אלינו ההורים של לילך, ולכבודם (ולמזלנו) נכנסנו לבוניפציו (Bonifacio), אחת מערי הנמל המיוחדות ביותר שיש. העיר עצמה תלויה על בלימה בקצה המצוק, והנמל יושב בתוך מפרץ קניוני דמוי פיורד.  כמה יפה העיר, ככה מבורדק הנמל. והטטריס סלעים במפרצים הוא משחק ילדים לעומת ה"סירות מתנגשות" במרינה.

על כול פנים – הפגישה היתה מרגשת, הפרידה קשה, ובאמצע הילדים התפנקו על סבא וסבתא ולהפך.

הרוחות היו טובות אלינו והפלגנו בחוף המערבי, עד לבירת האי, אגסיו. שם עלו אילנה ויוסף על טיסה לפריז ואנחנו כיוונו את חרטום הסירה מערבה לעוד ארץ חדשה.

עוד קצת תמונות יש בפיקסה.

עוד לפני שיצאנו, הצענו  למשפחה וחברים יקרים להצטרף מתי שבא להם. הם מצדם אמרו שיגיעו ואנחנו מצדנו הפלגנו לבדנו לשקיעה. עד שבתזמון חשוד (שרב כבד בארץ?), תוך שלושה ימים "סגרנו" ארבעה ביקורים חגיגיים בסירה.

האמיצים הראשונים הגיעו לסרדיניה. השובלים (ורדית ישי, דפנה וגלעד) עם מזל של מתחילים, מצאו באמצע אוגוסט, טיסת צ'ארטר ישירה לאולביה (Olbia) ועם פחות מזל הביאו איתם רוחות לא נורמליות.  כדי להקל על האורחים את המעבר מיבשה לפיברגלס אפילו עגנו במרינה מסודרת, חמש דקות משדה התעופה. בים מקובל, שאחרי קבלת הפנים המרגשת, ולאחר שהאורחים חוטפים שוק מכמה קטן החדר הגדול שלהם, נכנסים לחצי שעה של תדרוך והדגמה על בית השימוש בסירה, וכך היה. מסורת זו מסורת.

בתחילת השבוע שטנו ב"חוף האזמרגד" (Costa Smeralda). כמו מתוך סרטי ג'ימס בונד, נפגשים להם עשירי העולם באזור הזה, כדי להשוויץ למי יש יותר גדול. כרטיס הכניסה הוא יאכטה  עם לפחות חמש קומות, מסוק, וסירת הצלה בגודל ספינת האהבה. על קו החוף וילות דמיוניות. כמו בסרטי גימס בונד, הנשים היותר צנועות לובשות את שני חלקי הביקיני,  השאר מסתפקות בחלק אחד. מין קטע כזה של איטלקיות.

אחרי ששטפנו את הגוף והעיניים, עלינו עוד קצת צפונה לאריכפלג מדלנה (Arcipelago di la Maddalena), שמורת טבע מגניבה המורכבת ממלא איים וחלקי איים עד שנחתנו באי בודלי (Budelli), ליד החוף הורוד. עוד אחד (ברשימה כנראה ארוכה) שטוען לתואר גן עדן על פני האדמה.

Budelli

החוף הורוד Budelli

בבודלי הרוחות כבר נושבות בשיאן, ולמרות שהעוגן שלנו תפוס היטב (התרצינו אחרי חמישה נסיונות…) בלילה אני ישן בסלון, ומתעורר כול שעה לבדוק שאנחנו עדיין בסרדיניה. באמצע היום השני , התפרצה סירה בשיא המהירות ללב המפרץ שלנו והטילה לנו עוגן ישר מול הפנים. המתפרצים ישר חטפו צעקות מהסירה שלידנו ואחרי שהתחילו לזלוג לכיווננו – גם פרצופים זועפים מאתנו. אז מתברר שהסירה (קטאמרן בדיוק כמו שלנו) ללא מנוע אחד, בלי כננת עוגן עובדת, והעוגן שנזרק בבליץ כמובן שלא תפס. הסירה של הצועקים שלידנו, מרימה ישר עוגן ונעלמת לאופק, ואנחנו צופים במשך כמה דקות במופע בלהות-קומי במשפחה צרפתית שמנסה לא להתנגש בסלעים. בשלב מסוים נכמרו רחמנו והצענו להם להיקשר לסירה שלנו כדי שיוכלו להתאפס. אחרי שנקשרנו, הם צללו, טמנו את העוגן מחדש כמו שצריך וישבו לאכול רגלי צפרדעים. פשוט זה לא היה, גם לא הכי בטוח, אבל הרווחנו את המעשה הטוב שלנו לחודש אוגוסט. חוץ מזה עכשיו הייתי בטוח שהעוגן שלנו באמת יושב טוב, ויכולתי להתעורר בלילה רק כל שעתיים.

כשרק נכנסנו לשגרה עם האורחים, כבר צריך לחזור, מזג האויר רומז לא בעדינות שעדיף להשאר במעגן, אבל לשובלים יש חתונה ביום הנחיתה (מזל טוב!). שלושה ימים לקח לנו להגיע צפונה ורק חצי יום לחזור. כמו מירוץ מכוניות בסמטאות עיר עתיקה, טסנו על הרוח בין הרים, סלעים ומיצרים. פשוט זה לא היה, גם לא הכי בטוח, אבל היה כיף. אז, אורחים לעתיד, ברוכים הבאים – אבל בבקשה תביאו רק רוחות טובות איתכם ובלי חתונות ביום החזרה.

עוד קצת תמונות יש בפיקסה.

ויש גם דף חדש עם התוכניות שלנו ומתי עוד יש מקום לביקורים 🙂

להת'