קיבלנו הרבה עצות טובות היכן כדאי לנו לסיים את הטיול ולהשאיר את הסירה, אבל הלב וגם אינסטינקט של חיות נודדות משך אותנו לנקודה שבה הכל התחיל – יוון. הים התיכון שבדרך הלוך היה לנו עצום ואינסופי, נראה בדרך חזור קטן ואינטימי. ועדיין, בין עמודי הרקולס לאיתיקה מפרידים מאות מיילים, ככה שכצפוי אנחנו הולכים לסיים שלוש שנים שלוות בספרינט עם הלשון בחוץ.
עצרנו רק במקומות שאהבנו במיוחד. קרטחנה בספרד, אחר-כך פורמנטרה ומינורקה שבאיים הבלאריים . מזג האוויר, כמו מזגם של תושבי האזור, קפריזי ובין הפלגה להפלגה צריך להמתין לרוח שתסתדר בכיוון הנכון. רוחות המיסטרל היו עקשניות במיוחד ולא נתנו לנו להגיע לצפון סרדיניה, במקום עצרנו בדרום האי ומצאנו שגם הוא שוקק ומרהיב. התחנה הבאה הייתה מצרי מסינה שבקצה המגף האיטלקי, שם בלי סימן מקדים הרוחות זינקו מאפס לסופה (gale) וכשניסינו להימלט למקום מסתור משמר החופים שיגר אותנו למסע חיפושים אחרי סירה שנסחפה ברוח. עמדנו במשימה רק כדי למצוא (בפוקס) שמדובר בבריכת תינוקות צהובה שברחה לבדה מהחוף.
בסיציליה, מתחת להר אתנה עצרנו לרגע לאסוף את עופר ולמחרת כבר הפלגנו מערבה. הים היוני (Ionian sea) האיר לנו פנים ויומיים רגועים הביאו אותנו לקפלוניה. ברציף העירוני באריסטוגולי מצטרפים לנו עוד רביעיית אורחים (יניב אחי עם שני אחיינים, ואבי חברי). ביחד עם עופר אנחנו שוברים את שיא הסירה במספר אורחים בו זמנית.

כביסה ותדלוק בצל האתנה

הפרלמנט

יוון נשארה מקסימה כפי שזכרנו אותה. אנשים מסבירי פנים, מפרצים יפיפיים וטברנות עם אוכל פשוט וטעים. בשל האורחים ובניגוד להרגלנו, אנחנו מדלגים כל יום למקום חדש: אסוס, פיסקרדו, אטוקוס ומגנסי. העגינה הים תיכונית עם חבל שקושרים לחוף הרבה יותר פשוטה עם צוות של תשעה אנשים (בפעם הקודמת לא הצלחתי להשיט את הדינגי בקו ישר ויואב בקושי ידע לשחות). כל ערב עופר מקבל בוואטסאפ תאור מדויק היכן כדאי להפיל את העוגן ולא מפספס. ביום האחרון האוזו עולה לו לראש והוא מנסה לשכנע אותנו לעצור ולמצוא תמנון שנצפה שוחה במפרץ לפני חודש וחצי. אנחנו משכיבים אותו לנוח וחותכים למרינה בלפקס, נקודת ההתחלה. הרישום בספר הסירה (log book), מראה שמאז שעזבנו חלפו להם אלף ומאה ושישים ימים. איך הזמן שט כשנהנים.
עדיין אין זמן לשקוע בנוסטלגיה. אחרי שנפרדנו מהאורחים, אנחנו מנקים ומסדרים את הסירה וניגשים לברוקר (מתווך) הסירות ממנו קנינו את הסירה ומעמידים רשמית את שוטי למכירה.

קפלוניה

עכשיו אפשר לנשום לרגע. ביומן נשארים לנו לילות ספורים לחזרה, ואנחנו שטים שוב ל "One House Bay". מעגן עם מים צלולים, צוקי גיר לבנים ובית יחיד ונעול על החוף. ויש גם קפלה קטנה, עם דלת פתוחה ופעמונים מצלצלים שמתחבאת בין העצים. ביום המפרץ מתמלא עד אפס מקום ולקראת ערב מתרוקן ומשאיר אותנו כמעט לבד. רגעים אחרונים של שלווה.
מכאן אוטוטו נזוז צפונה, נוציא את שוטי מהמים, נפרד בדמעות ונאפסן אותה ב"מגרש סירות" עד שימצא הקונה המאושר. אנחנו חוזרים להיות עכברי יבשה.

הרבה שאלו אותנו בדאגה, איך חוזרים לשגרה אחרי טיול כזה. התשובה היא: בטיסה של שעתיים דרך אתונה.
להתראות בארץ.

את התמונות השוות בפוסט צילם אבי. עוד תמונות מיוחדות שלו יש בלינק הזה.

עוד קצת תמונות בלינק הזה (לקראת הסוף הפסקנו כמעט לצלם )

את הפוסט הזה כתבנו בהורטה (Horta), הלב הפועם של קהילת השייטים באמצע האוקיינוס ​​האטלנטי ואנחנו שולחים לכם  אותו מגיברלטר.

רבים שפגשנו וביקרו כבר באיים האזוריים סיפרו לנו בעיניים נוצצות שקבוצת האיים הזאת היא מהמקומות היפים ביותר בכוכב שלנו. מהיכרות אינטימית עם מעשיות של יורדי ים  הנחנו שזאת גוזמא מתבקשת לאור ההקלה במפגש עם יבשה אחרי שייט ארוך ולא ידידותי באוקיינוס ​​האטלנטי. אחרי עשרה ימים כאן אנחנו יכולים להעיד באובייקטיביות מלאה שזה באמת מקום נהדר.

תחילה הגענו לפלורס (Flores), האי הכי מזרחי בשכונה, ונדחקנו למרינה הזעירה של לאגו'ס. אחרי שהחלפנו סיפורי הרפתקאות עם סירות אחרות (כולם, כמונו, דגו את הדגים הכי גדולים שיש בים, ונאבקו בסערות אדירות) יצאנו לחקור את "אי הפרחים". בהתחלה נראה כאילו האי עוטה על עצמו ענן אפור בדרך קבע, אבל אחרי כמה ימים התבהר טיפה ונסענו לטייל. איזה מקום נפלא! הכל ירוק ופורח, אינספור מפלים ושבעה אגמים בצבעים שונים, שוכנים במכתשים ולועות געשיים שבלב האי.

Santa Cruz-Flores

Flores

הפלגת לילה נוספת  הביאה אותנו להורטה שבאי Faial. אנחנו מטילים עוגן בתוך הנמל וברונו, פקיד הקבלה הידידותי במשרדי המרינה, מספר לנו שאנחנו הסירה ה 576 למרינה בחודשיים האחרונים ושאין שום סיכוי שבעולם שיש לנו מקום בתוך המרינה. רגע אחר כך, כשהושטתי לו את הדרכונים שלנו, הוא נראה מודאג. "יש בעיה? "שאלתי, "יש לך ילדים" הוא ענה, "ולנו יש מדיניות שסירות ילדים יקבלו מקום, כדי שיוכלו להתרוצץ בחופשיות". הוא התחיל לנבור במצח קמוט ברשימות שלו וכעבור כמה דקות קיבלנו מקום משלנו.

יצאנו לחצות את האי ברגליים, במסלול שנקרא "עשרת הרי הגעש" ועובר, כמו שאתם מנחשים בקו היצור הוולקני של האי. ההר האחרון  בסידרה , ממש על קו הים, הוא תינוק. יום אחד, רק לפני שישים שנה, הבחין הצופה התורן בעמדת התצפית של ציידי לוויתנים בבועות מתחילות לעלות לא רחוק מקו החוף. תוך שנה צמח לכולם מול העיניים הר חדש.

בנמל יש מעין פאב ימאיים אגדי "Peter Sport Café", שהמייסד שלו היה יורד בסירת משוטים לקדם יאכטות שמגיעות לנמל, ואחריו הבן והנכד המשיכו עם קבלת פנים-חמה. כשהגענו הם חגגו מאה עם שולחנות באמצע הרחוב, אוכל בחינם לכולם, מוסיקה נהדרת, והמשקה Jin-do-Mar  המפורסם שלהם. היה גם פסטיבל עם מופעי רחוב על קו המים.

Castelo Branco – ההר התינוק

Peter Sport Cafe celebrating 100

יש מנהג שסירות משאירות ציור שלהם באזורס (אנחנו השארנו את שלנו בפלורס) והילדים נהנו לחקור את המאות הרבות של שלטי סירות שמעטרים כל נקודה פנוייה במרינה, מחפשים שמות מוכרים ומדמיינים סיפורים לשלטים מעניינים.

התושבים המקומיים טוענים שיש איים יפים יותר מפאיאל, אבל כלום לא יכול להתחרות באווירה הנהדרת שכאן. פגשנו חברים ותיקים שהכרנו בשנים האחרונות מסביב לגלובוס, ורקמנו קשרים עם חברים חדשים. מסביב מאות סירות מכל הצורות והגדלים, עם צוותים שמדברים בכל השפות הקיימות בעולם, שהגיעו ועזבו לכל הכיוונים של שׁוֹשַׁנַת הַרוּחוֹת. זה בטוח מקום שנחזור (בלי סירה) לבקר בו שוב.

חצייה מתישה במיוחד, יומיים בלי רוח למנה ראשונה, כמה ימים עם יותר מדי רוח כמנה עיקרית  ולקינוח שוב טרטור מנוע בלתי נגמר (זאת הפעם הראשונה שנאלצנו לתדלק מג'ריקנים…) הביאה אותנו שוב לגיברלטר. נכנסנו בלילה וזגזגנו בין האורות והאניות הענקיות, ובבוקר התעוררנו למראה המרהיב של המצוק המפורסם שמשקיף עלינו מלמעלה. החזרה לים תיכון ממש מרגישה כאילו חזרנו "הביתה".

עוד חודש אנחנו כבר אמורים להתברגן חזרה, ועדיין נשאר לנו לחצות את כל הים התיכון. עוד לא מצאנו לנו קונה לסירה וגם לא מרינה להשאיר בה את שוטי (רעיונות?), אז כדאי שנתחיל לזוז.

להתראות בנתיים..

ההפלגה מברמודה לאיים האזוריים היא החלק העיקרי בחציית האוקיאנוס האטלנטי חזרה לים-תיכון. המרחק לא ארוך מדי, רק כשבועיים הפלגה, ורובו עובר ברצועת הרוחות המכונה "המשתנות" (Variables). ככה שבדרך ניתן לפגוש ים חלק, רוחות מכל הכיוונים וגם סופות שדוהרות מזרחה כמו קטרים זועפים. התחזיות מדויקות רק לשבוע, ואי אפשר לקלוע לחלון מזג אויר מושלם לכל החצייה. חברים שהפליגו את הקטע הזה סיכמו לנו אותו במילה אחת: אאוץ'.

יש כאלה שביציאה מברמודה יוצאים צפונה לתפוס את הרוחות המערביות (והשקעים העצבניים), אנחנו נקטנו בגישה הקונסרבטיבית שגורסת ש"פחות מדי רוח" עדיף על "יותר מדי רוח", ובחרנו בנתיב הדרומי. בשבוע הראשון הזדחלנו ברוגע, נהנים מהמונוטוניות הרב-גונית של הים. זריחה רודפת שקיעה רודפת זריחה. ענני קומולוס תלויים כמו פטריות עשן באופק. בלילה ירח מלא מאיר כמו שמש שנייה ושובל זרחני של פלנקטון מרצד מאחור. בדרך שלושה מפגשים עם לוויתן, ציפורים הרומזות שהיבשה לא באמת רחוקה והמון ספינות מלחמה פורטוגזיות. המון. בהתחלה חשבנו שמכולה של צעצועי אמבטיה נשפכה לים. היצור הזה (Portuguese Man-Of-War) נראה כמו ברווזון מפלסטיק וורדרד, אבל כשהים נרגע והברווזונים המשיכו להופיע הצלחנו להעיף מבט מעמיק ולמצוא את מדוזה החללית הזאת באחד הספרים שלנו.

Portuguese Man-Of-War

שקיעה

ביום השמיני הרוח גוועת (עם שיא איטיות של יום הפלגה ב 90 מייל בלבד) וביום התשיעי שובתת. הים לאט נרגע ומחליק עד שנשאר סוול עדין, פני הים חלקים כאילו נמשחו בשמן. אנחנו מניעים מנוע.
כל סיפור הרפתקה טוב צריך קצת לקראת הסוף איזה אפיזודה דרמטית שמאיצה את פעימות הלב. וידוע שצפון האוקיאנוס האטלנטי הוא במת הדרמות החביבה על נפטון. ככה שלא היינו ממש מופתעים לגלות ביום העשירי שרודפת אחרינו סופה קטנה עם חזית משוננת לפניה. אאוץ'. את הימים הבאים בילינו ברוחות חזקות וגלים גבוהים, אבל למרות שהיינו קרובים מספיק להרגיש בעורף את הפוטנציאל האלים של הים, היינו למזלנו גם רחוקים מספיק כדי לשוט בבטחה.

הנקודה האדומה זה אנחנו

התכוונו לסיים בהורטה (Horta) הנמל החביב על סירות המפרש באיים האזורים, אבל הרוח הראתה לנו את הדרך לפלורס (Flores) אי הפרחים, הקיצוני בקבוצת האיים והנקודה המערבית ביותר של אירופה. משם אנחנו שולחים לכם דרישת שלום.

עוד תמונות בלינק הזה.

בלי יותר מדי ברירה המשכנו להפליג בנתיב החורבות שהשאירו אחריהן סופות ההוריקן. הגענו לאיי הבתולה.
פעם, בלי לדעת שום דבר, רק הייתי מגלגל בראש את הצירוף "איי הבתולה" ובלוטות הדמיון שלי היו מתחילות לרייר: ערסל תלוי בצל עצי קוקוס, חול לבן, מים צלולים, מוזיקה קריבית מתנגנת ברקע ונשים שחומות עם שרשרת פרחים וחצאית קש צוחקות מהצד. המציאות פחות זוהרת. האיים רובם טרשיים, צבועים בחום. המים צלולים אבל האלמוגים מתים. גלי האוקיאנוס מתגנבים לתוך המפרצים, מנדנדים את הסירה ולא נותנים מרגוע. חצאיות הקש יצאו מהאופנה במאה התשע-עשרה. אבל אולי הקיטורים האלה הם סתם דיכאון שלפני חזרה. הרוב חושב אחרת. באיי הבתולה יש את צי הצ'ארטר, יאכטות להשכרה, הכי גדול בעולם. וגם בסוף העונה, אחרי סופה, המקום הומה ותוסס. אנחנו משקיפים מהצד בהשתאות על התנועה: סירות מחליפות שניים או שלושה מעגנים ביום, האנשים מדלגים מבר אחד לשני ולשלישי.
דלגנו גם אנחנו ומצאנו את החלום הקריבי שלנו במרחצאות (The Baths), האיקון של האיים: חוף זרוע גושי גרניט שיוצרים מבוכים ופינות נסתרות בין מים לחול.

The Baths – Virgin Islands

The Baths – Virgin Islands`

The Baths – Virgin Islands

בשנים האחרונות הטרנד הוא לחצות את האטלנטי מזרחה מהאיים הקריביים לאיים האזורים (Azores)  ללא עצירה. כך גם אנחנו תכננו לעשות, אבל ככל שהתקרב מועד היציאה, הרמה הברומטרית שבין האיים האזורים לברמודה החלה להתפשט ולהתנפח, ומכיוון שבמרכז הרמה אין רוח, כדי לחצות אותה היינו צריכים מכלית דלק צמודה.
בוויקיפדיה למדנו שהמוטו הלאומי של ברמודה הוא: "לכאן נשׂאֵנו הגורל". הפלגנו צפונה. ארבעה וחצי ימים הרוח דחפה אותנו בנועם וביום החמישי נכנסו לרמה והרוח נעלמה. הדלקנו את המנוע והמשכנו להזדחל. אחרי כמה זמן ראינו באופק תחנת דרכים מוזרה. מין דיינר גדול שצף על המיים עם שלט נאון ענקי של עץ קוקוס. מסביב צפו על המים כמה מפציצים ישנים, אוניית קיטור ענקית ושתי צלחות מעופפות. נכנסנו פנימה. הברמן, בחור ירקרק עם שני ראשים מזג לנו משקה זרחני בכוסות גבוהות ומלצרית עם זנב מחודד ורולים בשיער הגישה לנו פנקיקיים בצורת ירח. ישבנו על המרפסת הסתכלנו על מטוסים מתרסקים לים על רקע השקיעה, הצטלמנו עם אי.טי. ויצאנו שוב לדרך.

ים חלק, עם טיפ-טיפה רוח הספיק כדי שהספיניקר שלנו יזיז אותנו הלאה, ולמחרת היום הגענו. ההחלטה להניח לגורל לשאת אותנו כרצונו התבררה כמוצלחת. שעתיים אחרי שנקשרנו לרציף העירוני בסנט גורג'ס הגיעו Moby, חברים טובים שדרכנו מצטלבות כבר שנתיים. הפגישה היתה מרגשת כרגיל והפרידה אחרי שלושה ימים עצובה יותר מקודמותיה. מכאן כל אחד שט לביתו, וכנראה שכבר לא נפגש על המים.

בין הפגישה לפרידה טיילנו ביחד באיים. ברמודה נראת קצת כמו דיסני-לנד ומרגישה לא אמיתית. הבתים צבועים בצבעי פסטל מרגיעים, מסביב מדשאות וגנים גזומים למשעי. הכל עטוף במי תכלת-ירקרקים וצלולים. האנשים חייכנים, ונראה שהעיסוק החביב על כולם הוא חתונות. המוזרות היחידה, היא הלבוש החגיגי שמורכב, איך לא, ממכנסי ברמודה וגרבים מתוחים עד הברכיים.

St. George's, Bermuda

תמונת חתונה

מראש התוכנית היתה לעצירה קצרה להצטיידות בדלק וירקות טריים וארבעה ימים אחר-כך אנחנו מוכנים לצאת שוב לדרך. עונת הסופות הטרופיות מתחילה רשמית בסוף החודש, וגם אנחנו כמו עשרות רבות של סירות נודדים מזרחה למצוא מקלט בקיץ הים תיכוני.

התחנה הבאה שלנו היא האיים האזוריים, כשבועיים שייט. עד אז חג שבועות שמח ולהתראות.

עוד תמונות בלינק הזה.

השייט בין האיים הקריביים מרגיש כמו לונה-פארק. לאורך חופי האיים בצד המערבי החסוי מהרוח, המים חלקים, המפרשים רפויים והמנוע מטרטר. בשלב הזה של השייט האורחים, אם ישנם, מביטים אל האופק, מהרהרים ברעיון לקנות סירה ושוקלים קעקוע של עוגן על הזרוע. רגע אחרי, כשקצהו של החרטום יוצא מצילו של האי, מתחיל מחול שדים: הגלים קופצים מאפס ליותר מדי, הרוח מייללת והאורחים (ומדי פעם גם תושבי הקבע), עוברים למצב שכיבה, מקללים את נפטון ודורשים ועדת חקירה. בקצה רכבת ההרים מחכה בדרך כלל הפתעה כאילו חצינו יבשות שלמות ולא קילומטרים ספורים.
וכך היה גם הפעם. עדיין עם ציף על הסירה הפלגנו מדומיניקה לגואדלופ הצרפתי רק עשרים מייל צפונה. על הגלובוס האי גואדלופ נראה כמו פרפר ענקי, ומתחת לכנף השמאלית שלו ישנה קבוצת איים קטנה בשם Les Saintes, לשם כיוונו. עזבנו יערות גשם פראיים ואנשים קשי יום בכפרים שהוריקן החריב לא מכבר, ושלוש שעות אחר-כך נחתנו בכפר עם גגות אדומים שכאילו הועתק משפת אגם אלפיני. בסמטאות הצבעוניות מסתובבים אנשים עם בגט ביד אחת וכלבלב מסופר בשיק צרפתי ביד השנייה. ההוריקן שכיסח את דומיניקה גם הוא התבלבל, היה בטוח שהגיע לאירופה, נכנס לוורטיגו ודילג על האזור.

Les saintes – Guadeloupe

במפרץ המקסים פגשנו לפרידה-אחרונה את Cool Runnings, חברים טובים כמו שרק הים יודע לחבר ושדרכינו מצטלבות כבר מהאוקיאנוס הפסיפסי. גם הם וגם אנחנו בסוף הטיול שלנו. הם בדרכם צפונה לפלורידה ואנחנו בסוף מערב. כשייטים ותיקים העלנו זיכרונות, הטבענו את הפרידה ברום ויין וקבענו להיפגש יום אחד, איפשהו, ליד הים.
אחר כך, כשנשארו שוב לבד, טיפסנו לראש המבצר (מבצר נפוליאון כמובן), צללנו למים הצלולים ובדקנו את תפריט הקוקטיילים בכל המסעדות שעל החוף. כשציף החל לשקול שוב את עניין הקעקוע, זה היה סימן שצריך לצאת שוב לדרך. זגזגנו את דרכנו מול הרוח את אל Pointe-A'-Pitre שנמצאת במפגש הכנפיים של גואדלופ ונקשרנו לרציף בקושי רבע שעה לפני שציף נבלע במונית לשדה התעופה. שלושה ימים אחר כך מונית אחרת פרקה את אבא שלי באותו הרציף וגם אותו לקחנו, במורד הרוח הפעם, ל Les Saintes לחזות בכפר הפלאי שהיגר מצרפת. בסיבוב הזה במקום קוקטיילים, הנכדים ארגנו לו מחקר מקיף בגלידריות המקומיות.

התחנה הבאה היא אנטיגואה, כארבעים מייל מגואדלופ. עם אור ראשון יצאנו לדרך. שוב הים המנומנם התחלף באוקיאנוס רוגש, המבקר איים לנשל את הקפטן מהירושה והתנחם בעובדה שזוהי החצייה האחרונה שלו בביקור הזה. לפני הצהריים עגנו במפרץ פאלמות' (Falmouth). זהו מפרץ ענק, כולו רדוד וצבוע טורקיז, עשרות סירות רגילות כשלנו עוגנות במרכזו, וברציפים סירות מפרש גדולות ממדים שנחתו לכאן היישר מהמאה השבע-עשרה, לידן (עם לא פחות קלאסה) לא מעט מפרשיות ענקיות של המאה העשרים ואחת. אנטיגואה, פעם קולוניה בריטית, נחשב לבירת השייט של הקריביים. המון תחרויות (רגטות) מתארחות באי. ולמחרת בואנו התחילה רגטה כזאת של ספינות קלאסיות.

classic Boats – Antigua

Marigot Bay – St. Martin

באנטיגואה השלטונות מקפידים שרק הסקיפר ירד לחוף עד לסיום בירוקרטיית הכניסה למדינה (מכס, הגירה), וכך עשינו. כשנתתי לפקידת ההגירה את הדרכונים הישראלים שלנו, התחילה תכונה במשרד וכמה דקות אחר-כך נקראתי למפקד התחנה שהסביר לי בנימוס שישראלים צריכים ויזת כניסה לאי (שאפשר להנפיק רק מחוץ למדינה). דברי הנימוס הסתיימו בדרישה לצאת מהמדינה תוך 24 שעות, ובהוראה להישאר בסירה עד אז. אחרי משא ומתן התרכך הפקיד וקיבלנו אישור לרדת לחוף בערב להשתתף במסיבת בפתיחה של תחרות השייט. ברוח הזמן הקריבי הזורם הארכנו לנו גם את היממה הקצובה לשתיים והוספנו ביקור במפרץ נחמד נוסף (Jolly Harbor). אבל אחרי יומיים היינו צריכים לזוז. שתי בעיות היו לנו עם האורח המדופלם: הפשוטה הייתה שהטיסה חזרה שלו היא מאנטיגואה והשנייה שבינינו לאיים הקרובים מפריד ים. כזה עם גלים.
עשר דקות של אינטרנט (ומאה וחמישים יורו) פתרו את הבעייה הראשונה, והפלגת לילה שלמה פתרה את השנייה. כשישנים הזמן עובר יותר מהר ובכלל בשכיבה אין מחלת ים. האורח אומנם נשבע שלא עצם עין כל הלילה, אבל עם בוקר התעורר רענן בדיוק כשהטלנו עוגן במפרץ סימפסון שבסאנט מארטן.

Maho Beach

Post Irma

האי הקטן הזה מחולק לשניים. חציו הולנדי (ונקרא Sint Maarten) וחציו צרפתי (ונקרא St. Martin). החלק ההולנדי בנוי בצפיפות יחסית עם אתרי נופש ובתי קזינו והבירה הצרפתית נראת יותר כמו כפר. האטרקציה התיירותית מספר אחת באי היא חוף מאהו (Maho Beach) שנמצא בקצה מסלול הנחיתה של שדה התעופה הבין-לאומי. הבר הקרוב מנגן מוזיקה טובה וכל כמה דקות נוחת לך על הראש מטוס סילון. כל האי הוא אזור ללא מס (Duty Free) ובשגרה ספינות התענוגות פולטות המוני תיירים היישר לחנויות היוקרה ואולמות ההימורים. באמצע האי ישנה לגונה גדולה שבימים כתיקונם משמשת כחניון היאכטות הכי יוקרתי בקריביים. אלא שהימים אינם כתיקונם ובשנה שעברה הוריקן אירמה (אחר מזה שחירב את דומיניקה) פירק לאי ת'צורה. אחרי כשמונה חודשים של שיקום, החלק ההולנדי מצולק אך נראה בסדר יחסית, החלק הצרפתי נראה כמו סט הוליוודי של סרט אסונות, והלגונה נראית כבית מטבחיים של סירות.
הטבע מצליח להרוס את מעשה ידי האדם, אבל לא את עצמו, והמפרצים הטבעיים נשארו נהדרים. באחד מהם (Marigot Bay) אנחנו עוגנים עכשיו ומחר נעזוב לאיי הבתולה, התחנה האחרונה שלנו בקריביים.

להתראות!

עוד תמונות בלינק הזה.

טובגו הוא אי יפה. כבר מרחוק היה אפשר לראות את יערות הגשם נושקים לקו החוף הצהוב וצוקי גרניט שחורים משכשכים רגליים במי טורקיז. הטלנו עוגן לחופו של כפר דייגים שהמקום הכי תוסס בו הוא הספרייה העירונית. אבל לא מצאנו מרגוע. הספרנית הייתה קשוחה, הגלים התגנבו למפרץ וטלטלו את הסירה, ואחרי כמה שבועות של התבודדות בים היינו צריכים קצת יותר אקשן. ואולי גרנדה שנמצאת במרחק הפלגת לילה קצרה הייתה הסיבה האמיתית.

יומיים אחר-כך, בשעת השקיעה פרשנו מפרשים בטובגו, וכשהשמש זרחה מחדש הטלנו עוגן בגרנדה, בדיוק במקום בו עגנו לפני שנתיים. לקפטנים רציניים יש יומן ספינה עם כריכת עור מיושנת, לנו יש גליון אקסל, דפדפנו לאחור ומצאנו: ב-21 לפברואר 2016 עזבנו את גרנדה מערבה בדרך לפנמה, בתשיעי במרץ 2018 חזרנו וסגרנו מעגל.

Tobago cays

Tobago Cays

סנט לושייה

Dominica – Titou Gorge

בבת אחד שינינו סטטוס: ממגלי מקומות חדשים לתושבים חוזרים. די התאים לנו המצב החדש: המקומות המוכרים, הידיעה מהם המפרצים השווים, איפה יש אחיזה טובה לעוגן ואיך למצוא את המכבסות הזולות. גן עדן. יותר מדי הוריקנים בשנה שעברה כיסחו את החלק הצפוני של הקריביים והרבה סירות ירדו השנה לחלק הדרומי. אבל חוץ מהצפיפות, הקריביים שמצאנו לא ממש השתנו בשנתיים שחלפו. לשמחתנו גם החברים שלנו לא השתנו, וכמו בפעם שעברה, אחרי שבוע וחצי התחילו להגיע המבקרים ברצף: עדי ורותם תחילה, ציף אחר-כך ומאתמול אבא שלי יושב בקוקפיט ומשלים פערים עם הנכדים. בסיבוב הזה יש לנו הרבה פחות זמן להתבטל ועם כולם טסנו בקצב צפונה, עוצרים רק במקומות שאהבנו: טובגו קייס בגרנדיניים, הPitons  בסנט-לושייה, יערות הגשם בדומיניקה. דומיניקה, שכמעט ולא זיהינו אותה מבין החורבות שהשאיר ההוריקן האחרון,  הייתה הנקודה הצפונית ביותר בקריביים שכבר ביקרנו, וכשעזבנו אותה לפני כמה ימים, נכנסנו שוב לארץ לא מוכרת, האי גואדאלופ, הראשון בקבוצת האיים שבמורד הרוח (Leeward Islands).

עוד פחות מחודש, כשהרוחות יסתדרו, אנחנו מתעתדים לצאת מאיי הבתולה מזרחה לגיברלטר דרך האיים האזוריים (Azores). חודש אחרון של סטלבט קריבי.

עד אז היו שלום (ותודה על הדגים).

ציף – יער הגשם בדומיניקה

עדי

דבר נוסף שלא השתנה בקריביים זה האינטרנט המזופת – אז התמונות הנוספות יצטרכו לחכות עוד קצת.

האמת שממש לא היינו להוטים לצאת שוב לדרך. השייט הקרוב, עשרה ימים לגיאנה הצרפתית היה צפוי להיות מתיש במיוחד. ובאמת כך היה. את היממה הראשונה עברנו תחת גשם כבד וסמיך, שלא ניתן לראות דרכו ושהרגיש כאילו הים והשמיים התחלפו ביניהם. מיד אחר-כך נכנסנו ל doldrums, שטח ההפקר ההפכפך שבין רוחות הסחר הצפוניות והדרומיות. רגע אחד אנחנו עם מפרשים מלאים מנסים ללכוד משב רוח תועה, ורגע אחריו סערה מקומית מגיעה מהכיוון ההפוך ואנחנו מצמצמים מפרשים בבהלה. ככה במשך יומיים וחצי. לבסוף נחלצנו מהתוהו ובוהו ובזמן שנותר טסנו עם רוחות הסחר החדשות, שנשבו יותר קדימה מהצד, שזה אחלה אם אתה בתחרות שייט וקצת קופצני לבטלנים כמונו. נקודות האור היחידות, חוץ מהזרקורים של עשרות סירות הדייג הברזילאיות שחסמו לנו את הדרך בלילות, היו כוכבי הלילה הצפוניים שנגלו לנו חזרה לאחר היעדרות של שנתיים בחצי הכדור הדרומי.

לימודים: קונסטרוקציה

לבסוף הגענו. בדרך כלל אנחנו מתאמצים לא לעגון אחרי רדת החשיכה, אפילו אם צריך להתנדנד חצי לילה מחוץ למעגן עד אור הבוקר, אבל הפעם לא התאפקנו ותחת ירח מלא, הטלנו עוגן בצד החסוי מן הרוח של Iles Du Salut(איי הישועה). האיים שייכים לגיאנה הצרפתית, כלומר לצרפת ונמצאים מיילים ספורים מהיבשת. פעם אנשים לא ידעו באמת ליהנות מאיים טרופיים, וגם האיים האלה שימשו בית כלא למסוכנים שבפושעי הרפובליקה. ככה שכמעט אף אחד לא מכיר את האיים בשמם, אלא בשם "אי השטן" שמו של אחד מהם שמתאים יותר לרזומה של המקום וגם זה בעיקר בזכות הסלב של המקום, אחד משלנו, דרייפוס. מגורי הסוהרים נטושים אך נראים כמו אחוזת פאר ולחובבי הז'אנר יש במקום מלון בוטיק שחדריו, לפחות מבחוץ, נראים כמו אגף בכלא מודרני.

Devil Island

ביקור בגיאנה היה צריך להיות משהו מיוחד: מול איי הישועה נמצא האתר האירופאי לשיגור טילים לחלל, ואפשר להיכנס עם הסירה כמה עשרות קילומטרים במעלה הנהרות עד למעבה הג'ונגל, אבל כדי להיכנס למדינה צריך חיסון נגד קדחת צהובה שאין לנו. (בעיקר היינו מוטרדים מהשלטונות במדינה הבאה שלנו, שמונעים כניסה ממדינה נגועה, ופחות מהקדחת עצמה). במקום, בלי להיכנס רשמית למדינה, עצרנו רק לשלושה ימים באיים הקטנטנים וקבלנו דוגמית של יער גשם עם קופים, טווסים ותיירים צרפתיים צרובים בוורוד.
אחרי מסיבת פורים הרמנו עוגן שוב. לאורך היבשת זורם בקצב משוגע (שלושה קשר) זרם גיניאה שלקח אותנו, תחת לילות ירח מלא ובמהירויות שלא הכרנו את מאות המיילים הנותרים עד טובגו, התחנה הראשונה בסיבוב השני שלנו באיים הקריביים.

עוד תמונות בלינק הזה.

פורים

Seagrass on the Atlantic

יומיים אחרי הקרנבל, הראש עדיין מסוחרר, הגוף דואב והאוזניים מצלצלות. הניסיון לדחוף את מסיבת הרחוב הכי גדולה בעולם לכמה פסקאות טקסט נראה בלתי אפשרי.
ההחלטה להגיע לקרנבל הייתה לא פשוטה, יש כל-כך הרבה מקומות בדרך שאנחנו רוצים לבקר בהם, אבל אנחנו מפגרים תדיר אחרי התוכניות של עצמנו. כדי להגיע לברזיל בזמן ויתרנו על דיונות החול הנהדרות של נמיביה ועל אסנסיון שבאמצע האוקיאנוס האטלנטי, ויום וחצי לפני הקרנבל הגענו לברזיל, מקדימים רק בכמה שעות את נחמן, חבר ומבקר מתמיד, שרק כמה ימים לפני כן הודיע חד-צדדית שהוא מגיע.
עגנו במעלה נהר בשם ריו פארביה באזור חסר יחוד,לחופו של כפר דייגים עירוני. צמד שייטים צרפתים נלכדו ברשת של נשים ברזיליות והקימו בעיקול של הנהר מרינה נחמדה ובטוחה שהמתחם שלה נעים ושליו ולא קשור לעוני מסביב, ועכשיו שייטים אחרים נלכדים בקצב החיים האיטי של ברזיל ונתקעים במרינה לחודשים ושנים. אבל אנחנו בקושי נושמים, הבריזה הנעימה של הים התחלפה בחום מהגיהינום, מה שהיינו מקבלים בהבנה אחרי חטאי הקרנבל אבל לא לפני.
בקושי הסתגלנו ליבשה, או אפילו לנוח – הבירוקרטיה הברזילאית הריצה אותנו ממשרד למשרד להשלים את הכניסה למדינה, והקרנבל מתחיל. את ערב הפתיחה העברנו בעיר הקרובה למרינה – Joao Passoa , במה שנראה כמו ערב יום העצמאות בעיירת פיתוח, עם מוזיקה, תחפושות וקצף שלג. נחמד, אבל. למחרת כבר ארזנו את התחפושות ונסענו כשעתיים דרומה לעיר הגדולה-רסיפה. לפני שיצאנו מסנט הלנה נשארו לנו דקות ספורות של קרדיט בחיבור (מהאיטיים בעולם) לאינטרנט, והזמנו ב-Airbnb את הדירה הכי זולה שמצאנו ברסיפה. המחיר היה נמוך בצורה מחשידה, אבל לפני שהתחלנו להתלבט נגמר החיבור לרשת. כשהשוטרים פתחו לנו במיוחד את מחסומי החגיגות כדי להכנס לרחוב, הבנו שהדירה נמצאת בול בפוני של המסיבה. הדירה עצמה הייתה סלאמס ברזילאי אמיתי, מה שהסביר את המחיר, אבל אנחנו בעד חוויות אותנטיות, במיוחד אם הן זולות.

חגיגות הקרנבל מורכבות בעיקר מ"בלוקים". 'בלוק' זוהי התארגנות של קבוצות שצועדות ביחד, אחרי משאית-בימה עם רמקולים אימתניים, או אחרי תזמורת ורקדנים. ברסיפה מתחילות החגיגות עם שחר של יום שבת ב Galo da Madrugada , הבלוק של "תרנגול הבוקר". זהו כנראה הבלוק הגדול בעולם עם מעל שני מיליון חוגגים שצועדים אחרי תרנגול ענקי. המצעד יוצא מאחת השכונות ומסתיים בגשר במרכז העיר דקה וחצי מהדירה שלנו. אנחנו הגענו בצהריים אחרי שהתרנגול כבר הגיע למקומו (שם הוא נשאר עד סוף הקרנבל) ועד הערב עוד התקשינו לפלס דרך בן המוני החוגגים שרקדו ברחוב עד השקיעה.
התושבים כאן מאוד גאים בקרנבל שלהם, ששונה מאוד מהקרנבלים האחרים בריו וסלבדור. אם בריו הקרנבל הוא סביב התחרויות של בתי-הספר לסמבה, ברסיפה החגיגות הם עממיות יותר ובמתכונת של מסיבת רחוב. גם המוסיקה כאן ייחודית לאזור ונקראת פרבו (frevo). כל מה שצריכה התזמורת בבלוק זה לנגן את שני האקורדים הראשונים של אחד משירי הקרנבל כדי שכל הקהל יתחיל לקפץ כאילו מדובר במוזיקה מזרחית בחתונה. כמות האנרגיות בקהל יכולה להתחרות בשמש ושמחת החיים בלתי נתפשת. גם הריקודים המקומיים מיוחדים, ולרקדני הפרבו יש איזה פטיש מוזר למטריות מיניאטוריות. כמעט כולם מחופשים באחד משני סגנונות: תחפושות כבדות ומושקעות שגורמות לך להזיע מלהסתכל, ותחפושות מאוד מינימליסטיות שגם הם, בדרכן הן, גורמות לך להזיע.

את הימים הקרובים העברנו בדילוגים: ביום הלכנו לחגיגות הרחוב באולינדיה (Olindia), עיר קולוניאלית עתיקה בפרברי רסיפה, שלשם פונים רוב התרמילאים, ענן קבוע של פרומונים נח מעליה ובסמטאותיה צועדים עשרות בלוקים בלי תאום ואבוי למי שנקלע בין שני בלוקים שדרכם מצטלבת. שם גם צועד הבלוק הגדול והמסורתי של אולינדיה של בובות ענק חלקן בנות כמעט מאה, ושהפך לאייקון של הקרנבל.
בערבים הלכנו לחגיגות בכיכר המרכזית של רסיפה עם מופעי מוזיקה וריקודים של (עד כמה שהבנו) טובי המוזיקאים בכל ברזיל. הרחובות בכל מקום עמוסים בדוכני אוכל מכל הסוגים, שונים ומשונים, טעימים וריחניים, והכל בזיל הזול, וגם זו חגיגה.
כל כך נהנינו מהחגיגות, אבל גם כל כך שמחנו אחרי ארבעה ימים שהם הסתיימו, לא היו לנו ימים כל כך אינטנסיביים מאז שיצאנו, ופתאום כפר הדייגים הנידח נראה כל כך קוסם.

מחר אנחנו יוצאים שוב לים, בדרך לגיניאה הצרפתית. להתראות בינתיים.

עוד תמונות בלינק הזה.
וכאן המודעה למכירה של שוטי (שבין לבין הצלחנו בסוף להכין): http://www.avitalx.com/shuti_lagoon380_for_sale

בשמיני לינואר שחררנו את החבלים שקשרו אותנו לרציף. שני גשרים שסוגרים על המרינה, האחד מתרומם והשני סובב על צירו, נפתחו במיוחד בשבילנו. נופפנו לתיירים על המזח כאילו היינו מלכת אנגליה, ויצאנו לים. אני מנסה להיזכר בחשש וההתרגשות שלפני החצייה הראשונה שלנו את האוקיאנוס האטלנטי ולא מוצא זכר. במקום ישנה תחושת ציפייה: סוף סוף הפלגה מונוטונית כמו שצריך.
בחודשים האחרונים, בכל מפגש עם שייטים אחרים, שיחות הקוקפיט תמיד הסתיימו בכמיהה ל south Atlantic. החלק הזה של האוקינוס האטלנטי נחשב לרגוע מכל הימים. הוא היחיד שבאף עונה אין בו סופות טרופיות (הוריקנים/ציקלונים) וגם תאי הסערה מקומיים והנודניקים (squalls) ששכיחים באוקינוסים האחרים, נדירים פה. אבל בין נקודת ההתחלה שלנו (קייפטאון) לארץ המובטחת הפרידו כמה קווי רוחב וארבעה ימים של רוחות צד וקור כלבי ים, עד שנאלצנו לגייס ממעמקי הארון כובע צמר וזוג גרביים. אבל ככול שהצפָּנו הימים התקצרו והתחממו והרוחות סבבו לאחור. באיזשהו שלב חצינו שוב את חוג הגדי ונכנסנו לאזור הטרופי, וקצת אחר כך חצינו גם את קו גריניץ' וחזרנו לחצי הכדור המערבי. כשכבר כמעט והצלחנו לאבד את מניין הימים (12) צץ באופק האי-סנט הלנה, תחנת ההתרעננות שלנו בדרך לאמריקה.

Jameston

האי שייך לכתר הבריטי וקו החוף שלו מקדיר פנים. צוקים שחורים מסביב וענן אפור שנח דרך קבע מעל. קו החוף מתחת מנוקד באניות טבועות. עיר הבירה ג'ימסטאון דחוסה בתוך עמק צר ורק חומה, חפיר עמוק ותותחים עוצרים אותה מלהישפך לים. הצוקים מעל גם הם מנוקדים במבצרים פאר היצירה של חיל ההנדסה המלכותי. מאות שנים מצפים קומץ התושבים שמישהו ינסה לכבוש אותם, אבל לאכזבתם אף אחד לא באמת התעניין בחור הנידח הזה. כל כך נידח עד שהפך למושבת העונשין הבריטית. לכאן הוגלה נפוליאון אחרי שפישל בקרב ווטרלו וכאן גם סיים את חייו (ובמותו הוציא את סנט הלנה מאנונימיות מוחלטת לפחות בקרב הפרנקופילים).
פנים האי שונה לגמרי מחופיו: ירוק, פסטורלי ורגוע. גם התושבים מאוד נחמדים. האי בתנופת קידמה: לפני חודשים ספורים נפתח כאן שדה תעופה ככה שלא חייבים לשוט שבוע מקייפ טאון בכדי לבקר. וההתרגשות באי בשיאה: תוך שנתיים אמור להגיע גם חיבור אינטרנט מהיר.

Longwood – Napoleon House

יואב והפאפאנואי

שוטטנו בכל רחבי האי, במרדף אחרי רוחו של הקיסר. צללנו ל"פאפא-נואי", אנייה שנטרפה מול שערי העיר ודוודי-הקיטור שלה נראים כמו תיבות אוצר ענקיות. לבסוף התפננו לסיבה האמיתית שבגינה עצרנו כאן – ירקות טריים, וכשחקלאי האי הביאו את מרכולתם לעיר, רוקנו את המדפים ונמלטנו חזרה לסירה. קצת אחר כך פרשנו את מפרש ג'ניקר הצבעוני לצד אחד, את החלוץ לצד השני, כיוונו את החרטום אל השקיעה ויצאנו שוב לדרך.
אני לא יכול להסביר בדיוק איך זה קורה, אבל לא משעמם לרגע. לילך כתחביב אופה לחמים, מנביטה נבטים וחובצת יוגורטים, וכקריירה מנהלת את בית הספר הסירתי ביד רמה. אני בוהה בעננים ביום ובכוכבים בלילה. והילדים בין הארוחות, לימודים והמשחקים (בהפלגה האחרונה הם היו עסוקים בעיקר בלהטיל כשפי הארי פוטר אחד על השני) מתלוננים תדיר שהם 'לא מספיקים כלום'. ספרי קריאה בעברית ובאנגלית מתחסלים כאן כמו גרעינים. היחידים שעובדים באמת קשה בסירה, חוץ מהטייס האוטומטי, הם נגני המדיה. אחרי שבשנתיים הראשונות חיסלנו בהאזנת בינג' את כל פרקי הפודקאסט "עושים היסטוריה" של רן לוי (הילדים שמעו כל פרק לפחות פעמיים), הרחבנו אופקים וכל אחד אימץ לו ערוץ פודקאסט משלו: דרור עם "האוניברסיטה הקטנה של המדעים", אייל עם "קטעים בהיסטוריה" של מלחי, והגדולים עם גיקונומי של דורון וראם, ועושים פוליטיקה של דפנה ליאל. כולם מצויינים, ומוכרים על ידינו כחלק ממקצועות הליבה בתוכנית הלימודים.

ההפלגה הזאת אכן הכי רגועה שהייתה לנו מעולם. הימים חולפים, הירח מתרוקן, מתמלא ושוב מתרוקן. החום הטרופי מגיע בבת אחת, מכה בנו ומציף געגועים לכובע צמר. ובשביעי לפברואר שלוש עשרה שקיעות מאז שעזבנו את סנט-הלנה, חודש ו 6400 ק"מ מקייפ טאון, מתגלה לנו אמריקה הדרומית. בניגוד ליציאה לים, ההתרגשות של "יבשה באופק" לא דוהה אף פעם. אנחנו מפלסים דרך בין כל ספינות המטען שמחבקות את החוף הברזילאי, וכמה שעות אחר כבר עוגנים במעלה הנהר ריו-פרביה, בדיוק בזמן לקרנבל.

זהו להפעם. אנחנו מתכננים לעצור כאן רק לכמה ימים. ברשימת המטלות יש לנו חוץ מהקרנבל (מטלה רצינית), גם להעלות מודעת ל"מכירה" של הסירה. עם קצת מזל אולי נמצא קונה כבר באיים הקריבים באביב, אבל יותר סביר שבתחילת הקיץ נחצה את האטלנטי שוב לים תיכון נעגון אותה ביוון ושם היא תחכה לקונה המאושר. אם אתם מכירים כזה משהו, אל תתביישו לספר לנו.

דש

עוד תמונות בלינק הזה.

שיעור ימאות

לדרום אפריקה הגענו כבר לפני כמעט חודשיים. נמל הכניסה נקרא ריצ'רדס –ביי (Richard's Bay) הנמל הגדול ביותר בדרום אפריקה ומסוף הפחם הגדול בעולם. התואר המפוקפק הבטיח עתיד אפור וכמו כולם, נשבענו שנעצור רק לרגע בכדי להתאושש. כמו כולם, נשארנו יותר מחודש. האזור שלחופו עגנו נקרא Kawa-Zulu-Natal. זוהי ארצם של אנשי הזולו. גם המרינה ששהינו בה נקראת "מועדון היאכטות של זולו", אבל כמעט כל התושבים כאן הם לבנים מדושנים המדברים בינם לבין עצמם בלהג הולנדי כאילו התגוררו בציור של רמברנדט. השפה היא אפריקנס, והבטנים החינניות הם תולדה של בשר טוב וזול וחיבה לאומית למנגל. באחת הפעמים הקופאית בסופר נזפה בנו (בעדינות) על שאנחנו קונים יותר מדי ירקות ואף לא נתח בשר אחד.
אחרי התאקלמות קצרה במרינה, שכרנו רכב ויצאנו לטיול הכנה בשמורות בסביבה. מה שנקרא בעברית – יצאנו לספארי. שמורות הטבע המפורסמות של דרא"פ שוכנות בצפון מזרח המדינה וחלקם במרחק שעת נסיעה קצרה מהמרינה. בדמיוני אנחנו רכובים על לנדרובר פתוח, בשבילי עפר נידחים עם עור צרוב משמש, כובע בוקרים ורובה צייד טעון בחיצי הרדמה למקרה שנפגוש פיל משתולל. אבל היה תקציב רק לפורד פיאסטה ובלאו הכי כל הדרכים בשמורות כבושות היטב, אפילו הפילים כאן מתנהגים בנימוס. במשך יומיים שוטטנו בצמד השמורות שלושלואי-אומפולוזי (Hluhluwe-Umfolozi), שנטועות בלב נוף הררי מרענן. השתאינו למול מה שנראה לנו אז כמו המון חיות והזדרזנו לחזור לסירה. בכל זאת רק טיול הכנה.

חזרה בנמל, הפשלנו שרוולים והוצאנו את הסירה מהמים במספנה של המרינה. אומנם רק לפני פחות משנה הספנו את שוטי, אבל היא עבדה קשה מאז והגיע לה טיפול מפנק בתמורה. גם אנחנו שמחנו על ההזמנות לוודא שהכל תקין לפני שאנחנו יוצאים להקיף את כף התקווה הטובה ולעוד חציה של אוקיאנוס. חוץ מצביעת התחתית (Anti-fouling) ושאר הטיפולים הרגילים, פירקנו גם את מדפי ההגה (הצטרכנו לחפור בור עמוק כמו מאפיונרים שנפטרים מגופה) וסדרנו את המסבים של ציר ההגה. חמישה ימים הייתה הסירה מחוץ למים, בבוקרו של היום השישי השקנו את הסירה חזרה למים ובערב נחתו אצלנו ההורים של לילך, שיאני הביקורים שלנו, לסיבוב נוסף.

במספנה: לפני

במספנה: אחרי

ויהי ערב ויהי בוקר ויצאנו לספארי נוסף. הפעם, לכבוד המבקרים, כבר הצפנו לשמורת קרוגר המפורסמת שנמצאת כמה מאות ק"מ מריצ'רדס ביי. כדי לשבור את המסע עצרנו ליומיים בפארק מקוזי (uMakuzi). בפארק היה מקום מסתור על שפת מקווה מים, שאליו ניתן להגיע ולהתבונן בחיות המגיעות בשעות הערביים לשבור את צימאונן. כבר בערב הראשון ראינו את מה שיהיה המחזה המרהיב ביותר מהטיול- להקה של עשרים ושבעה פילים ופילונים שהגיעה בשעטה, נעצרה מטרים בודדים מאתנו ושתתה לרוויה – בתחילה הפילים המבוגרים שבדקו שאין סכנה, ואחר כך שאר הקבוצה, ולאחר דקות ספורות נעלמה בענן אבק חזרה לסאוונה.

The hide in Mkhuze

Shakaland cultural Village

התחנה הבאה שלנו הייתה עצירה במדינת סוואזילנד. מדינה זעירה שכלואה בתוך היבשת, ובראשה מלך אהוב, שתמונתו, בניגוד למלכים במזרח התיכון, אינה מתנוססת בפומבי. אלא מה, פוליגמיה היא פרקטיקה נפוצה בממלכה, והמלך נותן דוגמא אישית לנתיניו. פעם בשנה, בחג לאומי הנקרא חגיגות קנה הסוף (Reed Festival), מתכנסות כל בנות הממלכה הבתולות (כמה עשרות אלפים) לריקודים בחצר המלך, בלבוש מסורתי (כלומר חשופות חזה) ומתוכן בוחר המלך עוד מלכה חדשה לאוסף. ב2017 הוא בחר את בחירת ליבו, האחת והיחידה, בפעם הארבע עשר.
לבסוף הגענו לשמורת קרוגר, שהמוניטין שיצא לה רק ממעיט בערכה. אם ננסה לפרט את שלל המינים והכמויות של החיות שראינו (יואב רשם את כולם) רק נתיש את כולם. אז במקום תהנו מהתמונות.

Kadu

חזרה לסירה, הדלקת נרות חנוכה, ופרידה מרגשת מסבא וסבתא. ויהי בוקר ויהי ערב וחוזרים לים. מבלי לחפור יותר מדי במושגים סינופטיים, תנאי השייט אפריקה נעים בין שני מצבים: רכבת הרים ורכבת שדים. האשם המידי הוא זרם האגוליאש שזורם במהירות משוגעת לחופה המזרחי של דרום אפריקה. כל עוד הרוח זורמת אתו, השייט קצת קופצני, עתיר אדרנלין, אבל בטוח ומזמין. כשהרוח (לפחות פעם בשבוע) מחליטה לנשוב מהכיוון ההפוך – השייט פחות ידידותי לסביבה. בתחזית לשייטים יש סעיף קבוע של "גלים לא נורמליים" ודי שכיח למצוא שם גלים של תשעה מטר ויותר. בסך-הכל שייט מאתגר, כשהאתגר העיקרי הוא לסבלנות של הסקיפר. מדי פעם למשהו נמאס לחכות והוא מנסה ל"לגנוב" בשוליים של חילופי הרוחות, ומספק סיפורי גבורה וזוועה לכל השנה. בדרך כלל המרחק עד לקייפ טאון שאמור לקחת כשבוע יכול להימתח על כמעט חודש. אצלנו שריר סיבולת הסבלנות מפותח מספיק, וגם המזל האיר לנו פנים, ולאחר שבועיים עם עצירה אחת בדרבן ועוד אחת במזרח לונדון הקפנו את כף התקווה הטובה והגענו לקייפ טאון – בדיוק בזמן לחגיגות השנה האזרחית החדשה.

חנוכה עם סבא וסבתא

ממש כשאיגפנו את כף אגוליאש, הנקודה הדרומית ביבשת אפריקה, התעורר לנו החיבור הסלולרי ומשום מקום קיבלנו במייל הזמנה מחברים (Cool Runnings , עוד משפחה על קטמרן) להצטרף אליהם לחגיגות השנה החדשה בבית הנופש של חבר שלישי, שפגשנו בסיישל. בלי להסס, תוך שאנחנו מקיפים את הכף שהטריד את מנוחתנו בשנה האחרונה, גלשנו לאתר השכרת רכב והזמנו רכב למחרת היום. דיאז בארטולמיאו, מגלה הארצות הראשון שהקיף את הכף, לו היה יודע שיש קליטה, היה מתהפך בקברו, או לפחות מנסה גם להעלות פוסט בפייסבוק.
החבר השלישי הוא סטפן, גרופי של אדרנלין ואחד הייננים הטובים בדרום אפריקה. בית הנופש שלו נמצא מאות מטרים ספורים מהמגדלור בכף אגוליאש, ככה ששלושים ושש שעות אחרי שחצינו את הכף חזרנו למקום הפשע מצד היבשה והבטנו בים הסוער שנבנה עם חילופי הרוחות. אחרי יומיים באגוליאש, עם יין אדום במקום דם בוורידים עברנו להתאוששות בבית שלו באחד היקבים ב"ארץ היין" שליד קייפטאון. איזה כיף היה לנו.

Cape Agulas

On Stephan Holiday House

הבית של סטפן ביקב

על הר השולחן – בגובה העננים

חזרה לקייפ-טאון. העיר לא דומה לשום דבר אחר שראינו בדרום אפריקה וקו המים שלה תוסס, שמח והומה תיירים והזכיר לנו את סידני ומלבורן מלפני שנה. הסירה שלנו עוגנת ממש במרכז העיר וכל האקשן במרחק נגיעה מאתנו.

מחר בבוקר נפרד מהחגיגה ונצא לחציית האטלנטי השנייה שלנו. במסע שני דילוגים (עם עצירה בסנט הלנה), והיעד ברזיל. עם קצת מזל נספיק להגיע לקרנבל.
להתראות בעוד חודש.

עוד תמונות בלינק הזה.