את הפוסט הזה כתבנו בהורטה (Horta), הלב הפועם של קהילת השייטים באמצע האוקיינוס ​​האטלנטי ואנחנו שולחים לכם  אותו מגיברלטר.

רבים שפגשנו וביקרו כבר באיים האזוריים סיפרו לנו בעיניים נוצצות שקבוצת האיים הזאת היא מהמקומות היפים ביותר בכוכב שלנו. מהיכרות אינטימית עם מעשיות של יורדי ים  הנחנו שזאת גוזמא מתבקשת לאור ההקלה במפגש עם יבשה אחרי שייט ארוך ולא ידידותי באוקיינוס ​​האטלנטי. אחרי עשרה ימים כאן אנחנו יכולים להעיד באובייקטיביות מלאה שזה באמת מקום נהדר.

תחילה הגענו לפלורס (Flores), האי הכי מזרחי בשכונה, ונדחקנו למרינה הזעירה של לאגו'ס. אחרי שהחלפנו סיפורי הרפתקאות עם סירות אחרות (כולם, כמונו, דגו את הדגים הכי גדולים שיש בים, ונאבקו בסערות אדירות) יצאנו לחקור את "אי הפרחים". בהתחלה נראה כאילו האי עוטה על עצמו ענן אפור בדרך קבע, אבל אחרי כמה ימים התבהר טיפה ונסענו לטייל. איזה מקום נפלא! הכל ירוק ופורח, אינספור מפלים ושבעה אגמים בצבעים שונים, שוכנים במכתשים ולועות געשיים שבלב האי.

Santa Cruz-Flores

Flores

הפלגת לילה נוספת  הביאה אותנו להורטה שבאי Faial. אנחנו מטילים עוגן בתוך הנמל וברונו, פקיד הקבלה הידידותי במשרדי המרינה, מספר לנו שאנחנו הסירה ה 576 למרינה בחודשיים האחרונים ושאין שום סיכוי שבעולם שיש לנו מקום בתוך המרינה. רגע אחר כך, כשהושטתי לו את הדרכונים שלנו, הוא נראה מודאג. "יש בעיה? "שאלתי, "יש לך ילדים" הוא ענה, "ולנו יש מדיניות שסירות ילדים יקבלו מקום, כדי שיוכלו להתרוצץ בחופשיות". הוא התחיל לנבור במצח קמוט ברשימות שלו וכעבור כמה דקות קיבלנו מקום משלנו.

יצאנו לחצות את האי ברגליים, במסלול שנקרא "עשרת הרי הגעש" ועובר, כמו שאתם מנחשים בקו היצור הוולקני של האי. ההר האחרון  בסידרה , ממש על קו הים, הוא תינוק. יום אחד, רק לפני שישים שנה, הבחין הצופה התורן בעמדת התצפית של ציידי לוויתנים בבועות מתחילות לעלות לא רחוק מקו החוף. תוך שנה צמח לכולם מול העיניים הר חדש.

בנמל יש מעין פאב ימאיים אגדי "Peter Sport Café", שהמייסד שלו היה יורד בסירת משוטים לקדם יאכטות שמגיעות לנמל, ואחריו הבן והנכד המשיכו עם קבלת פנים-חמה. כשהגענו הם חגגו מאה עם שולחנות באמצע הרחוב, אוכל בחינם לכולם, מוסיקה נהדרת, והמשקה Jin-do-Mar  המפורסם שלהם. היה גם פסטיבל עם מופעי רחוב על קו המים.

Castelo Branco – ההר התינוק

Peter Sport Cafe celebrating 100

יש מנהג שסירות משאירות ציור שלהם באזורס (אנחנו השארנו את שלנו בפלורס) והילדים נהנו לחקור את המאות הרבות של שלטי סירות שמעטרים כל נקודה פנוייה במרינה, מחפשים שמות מוכרים ומדמיינים סיפורים לשלטים מעניינים.

התושבים המקומיים טוענים שיש איים יפים יותר מפאיאל, אבל כלום לא יכול להתחרות באווירה הנהדרת שכאן. פגשנו חברים ותיקים שהכרנו בשנים האחרונות מסביב לגלובוס, ורקמנו קשרים עם חברים חדשים. מסביב מאות סירות מכל הצורות והגדלים, עם צוותים שמדברים בכל השפות הקיימות בעולם, שהגיעו ועזבו לכל הכיוונים של שׁוֹשַׁנַת הַרוּחוֹת. זה בטוח מקום שנחזור (בלי סירה) לבקר בו שוב.

חצייה מתישה במיוחד, יומיים בלי רוח למנה ראשונה, כמה ימים עם יותר מדי רוח כמנה עיקרית  ולקינוח שוב טרטור מנוע בלתי נגמר (זאת הפעם הראשונה שנאלצנו לתדלק מג'ריקנים…) הביאה אותנו שוב לגיברלטר. נכנסנו בלילה וזגזגנו בין האורות והאניות הענקיות, ובבוקר התעוררנו למראה המרהיב של המצוק המפורסם שמשקיף עלינו מלמעלה. החזרה לים תיכון ממש מרגישה כאילו חזרנו "הביתה".

עוד חודש אנחנו כבר אמורים להתברגן חזרה, ועדיין נשאר לנו לחצות את כל הים התיכון. עוד לא מצאנו לנו קונה לסירה וגם לא מרינה להשאיר בה את שוטי (רעיונות?), אז כדאי שנתחיל לזוז.

להתראות בנתיים..