השייט בין האיים הקריביים מרגיש כמו לונה-פארק. לאורך חופי האיים בצד המערבי החסוי מהרוח, המים חלקים, המפרשים רפויים והמנוע מטרטר. בשלב הזה של השייט האורחים, אם ישנם, מביטים אל האופק, מהרהרים ברעיון לקנות סירה ושוקלים קעקוע של עוגן על הזרוע. רגע אחרי, כשקצהו של החרטום יוצא מצילו של האי, מתחיל מחול שדים: הגלים קופצים מאפס ליותר מדי, הרוח מייללת והאורחים (ומדי פעם גם תושבי הקבע), עוברים למצב שכיבה, מקללים את נפטון ודורשים ועדת חקירה. בקצה רכבת ההרים מחכה בדרך כלל הפתעה כאילו חצינו יבשות שלמות ולא קילומטרים ספורים.
וכך היה גם הפעם. עדיין עם ציף על הסירה הפלגנו מדומיניקה לגואדלופ הצרפתי רק עשרים מייל צפונה. על הגלובוס האי גואדלופ נראה כמו פרפר ענקי, ומתחת לכנף השמאלית שלו ישנה קבוצת איים קטנה בשם Les Saintes, לשם כיוונו. עזבנו יערות גשם פראיים ואנשים קשי יום בכפרים שהוריקן החריב לא מכבר, ושלוש שעות אחר-כך נחתנו בכפר עם גגות אדומים שכאילו הועתק משפת אגם אלפיני. בסמטאות הצבעוניות מסתובבים אנשים עם בגט ביד אחת וכלבלב מסופר בשיק צרפתי ביד השנייה. ההוריקן שכיסח את דומיניקה גם הוא התבלבל, היה בטוח שהגיע לאירופה, נכנס לוורטיגו ודילג על האזור.

Les saintes – Guadeloupe

במפרץ המקסים פגשנו לפרידה-אחרונה את Cool Runnings, חברים טובים כמו שרק הים יודע לחבר ושדרכינו מצטלבות כבר מהאוקיאנוס הפסיפסי. גם הם וגם אנחנו בסוף הטיול שלנו. הם בדרכם צפונה לפלורידה ואנחנו בסוף מערב. כשייטים ותיקים העלנו זיכרונות, הטבענו את הפרידה ברום ויין וקבענו להיפגש יום אחד, איפשהו, ליד הים.
אחר כך, כשנשארו שוב לבד, טיפסנו לראש המבצר (מבצר נפוליאון כמובן), צללנו למים הצלולים ובדקנו את תפריט הקוקטיילים בכל המסעדות שעל החוף. כשציף החל לשקול שוב את עניין הקעקוע, זה היה סימן שצריך לצאת שוב לדרך. זגזגנו את דרכנו מול הרוח את אל Pointe-A'-Pitre שנמצאת במפגש הכנפיים של גואדלופ ונקשרנו לרציף בקושי רבע שעה לפני שציף נבלע במונית לשדה התעופה. שלושה ימים אחר כך מונית אחרת פרקה את אבא שלי באותו הרציף וגם אותו לקחנו, במורד הרוח הפעם, ל Les Saintes לחזות בכפר הפלאי שהיגר מצרפת. בסיבוב הזה במקום קוקטיילים, הנכדים ארגנו לו מחקר מקיף בגלידריות המקומיות.

התחנה הבאה היא אנטיגואה, כארבעים מייל מגואדלופ. עם אור ראשון יצאנו לדרך. שוב הים המנומנם התחלף באוקיאנוס רוגש, המבקר איים לנשל את הקפטן מהירושה והתנחם בעובדה שזוהי החצייה האחרונה שלו בביקור הזה. לפני הצהריים עגנו במפרץ פאלמות' (Falmouth). זהו מפרץ ענק, כולו רדוד וצבוע טורקיז, עשרות סירות רגילות כשלנו עוגנות במרכזו, וברציפים סירות מפרש גדולות ממדים שנחתו לכאן היישר מהמאה השבע-עשרה, לידן (עם לא פחות קלאסה) לא מעט מפרשיות ענקיות של המאה העשרים ואחת. אנטיגואה, פעם קולוניה בריטית, נחשב לבירת השייט של הקריביים. המון תחרויות (רגטות) מתארחות באי. ולמחרת בואנו התחילה רגטה כזאת של ספינות קלאסיות.

classic Boats – Antigua

Marigot Bay – St. Martin

באנטיגואה השלטונות מקפידים שרק הסקיפר ירד לחוף עד לסיום בירוקרטיית הכניסה למדינה (מכס, הגירה), וכך עשינו. כשנתתי לפקידת ההגירה את הדרכונים הישראלים שלנו, התחילה תכונה במשרד וכמה דקות אחר-כך נקראתי למפקד התחנה שהסביר לי בנימוס שישראלים צריכים ויזת כניסה לאי (שאפשר להנפיק רק מחוץ למדינה). דברי הנימוס הסתיימו בדרישה לצאת מהמדינה תוך 24 שעות, ובהוראה להישאר בסירה עד אז. אחרי משא ומתן התרכך הפקיד וקיבלנו אישור לרדת לחוף בערב להשתתף במסיבת בפתיחה של תחרות השייט. ברוח הזמן הקריבי הזורם הארכנו לנו גם את היממה הקצובה לשתיים והוספנו ביקור במפרץ נחמד נוסף (Jolly Harbor). אבל אחרי יומיים היינו צריכים לזוז. שתי בעיות היו לנו עם האורח המדופלם: הפשוטה הייתה שהטיסה חזרה שלו היא מאנטיגואה והשנייה שבינינו לאיים הקרובים מפריד ים. כזה עם גלים.
עשר דקות של אינטרנט (ומאה וחמישים יורו) פתרו את הבעייה הראשונה, והפלגת לילה שלמה פתרה את השנייה. כשישנים הזמן עובר יותר מהר ובכלל בשכיבה אין מחלת ים. האורח אומנם נשבע שלא עצם עין כל הלילה, אבל עם בוקר התעורר רענן בדיוק כשהטלנו עוגן במפרץ סימפסון שבסאנט מארטן.

Maho Beach

Post Irma

האי הקטן הזה מחולק לשניים. חציו הולנדי (ונקרא Sint Maarten) וחציו צרפתי (ונקרא St. Martin). החלק ההולנדי בנוי בצפיפות יחסית עם אתרי נופש ובתי קזינו והבירה הצרפתית נראת יותר כמו כפר. האטרקציה התיירותית מספר אחת באי היא חוף מאהו (Maho Beach) שנמצא בקצה מסלול הנחיתה של שדה התעופה הבין-לאומי. הבר הקרוב מנגן מוזיקה טובה וכל כמה דקות נוחת לך על הראש מטוס סילון. כל האי הוא אזור ללא מס (Duty Free) ובשגרה ספינות התענוגות פולטות המוני תיירים היישר לחנויות היוקרה ואולמות ההימורים. באמצע האי ישנה לגונה גדולה שבימים כתיקונם משמשת כחניון היאכטות הכי יוקרתי בקריביים. אלא שהימים אינם כתיקונם ובשנה שעברה הוריקן אירמה (אחר מזה שחירב את דומיניקה) פירק לאי ת'צורה. אחרי כשמונה חודשים של שיקום, החלק ההולנדי מצולק אך נראה בסדר יחסית, החלק הצרפתי נראה כמו סט הוליוודי של סרט אסונות, והלגונה נראית כבית מטבחיים של סירות.
הטבע מצליח להרוס את מעשה ידי האדם, אבל לא את עצמו, והמפרצים הטבעיים נשארו נהדרים. באחד מהם (Marigot Bay) אנחנו עוגנים עכשיו ומחר נעזוב לאיי הבתולה, התחנה האחרונה שלנו בקריביים.

להתראות!

עוד תמונות בלינק הזה.