טובגו הוא אי יפה. כבר מרחוק היה אפשר לראות את יערות הגשם נושקים לקו החוף הצהוב וצוקי גרניט שחורים משכשכים רגליים במי טורקיז. הטלנו עוגן לחופו של כפר דייגים שהמקום הכי תוסס בו הוא הספרייה העירונית. אבל לא מצאנו מרגוע. הספרנית הייתה קשוחה, הגלים התגנבו למפרץ וטלטלו את הסירה, ואחרי כמה שבועות של התבודדות בים היינו צריכים קצת יותר אקשן. ואולי גרנדה שנמצאת במרחק הפלגת לילה קצרה הייתה הסיבה האמיתית.

יומיים אחר-כך, בשעת השקיעה פרשנו מפרשים בטובגו, וכשהשמש זרחה מחדש הטלנו עוגן בגרנדה, בדיוק במקום בו עגנו לפני שנתיים. לקפטנים רציניים יש יומן ספינה עם כריכת עור מיושנת, לנו יש גליון אקסל, דפדפנו לאחור ומצאנו: ב-21 לפברואר 2016 עזבנו את גרנדה מערבה בדרך לפנמה, בתשיעי במרץ 2018 חזרנו וסגרנו מעגל.

Tobago cays

Tobago Cays

סנט לושייה

Dominica – Titou Gorge

בבת אחד שינינו סטטוס: ממגלי מקומות חדשים לתושבים חוזרים. די התאים לנו המצב החדש: המקומות המוכרים, הידיעה מהם המפרצים השווים, איפה יש אחיזה טובה לעוגן ואיך למצוא את המכבסות הזולות. גן עדן. יותר מדי הוריקנים בשנה שעברה כיסחו את החלק הצפוני של הקריביים והרבה סירות ירדו השנה לחלק הדרומי. אבל חוץ מהצפיפות, הקריביים שמצאנו לא ממש השתנו בשנתיים שחלפו. לשמחתנו גם החברים שלנו לא השתנו, וכמו בפעם שעברה, אחרי שבוע וחצי התחילו להגיע המבקרים ברצף: עדי ורותם תחילה, ציף אחר-כך ומאתמול אבא שלי יושב בקוקפיט ומשלים פערים עם הנכדים. בסיבוב הזה יש לנו הרבה פחות זמן להתבטל ועם כולם טסנו בקצב צפונה, עוצרים רק במקומות שאהבנו: טובגו קייס בגרנדיניים, הPitons  בסנט-לושייה, יערות הגשם בדומיניקה. דומיניקה, שכמעט ולא זיהינו אותה מבין החורבות שהשאיר ההוריקן האחרון,  הייתה הנקודה הצפונית ביותר בקריביים שכבר ביקרנו, וכשעזבנו אותה לפני כמה ימים, נכנסנו שוב לארץ לא מוכרת, האי גואדאלופ, הראשון בקבוצת האיים שבמורד הרוח (Leeward Islands).

עוד פחות מחודש, כשהרוחות יסתדרו, אנחנו מתעתדים לצאת מאיי הבתולה מזרחה לגיברלטר דרך האיים האזוריים (Azores). חודש אחרון של סטלבט קריבי.

עד אז היו שלום (ותודה על הדגים).

ציף – יער הגשם בדומיניקה

עדי

דבר נוסף שלא השתנה בקריביים זה האינטרנט המזופת – אז התמונות הנוספות יצטרכו לחכות עוד קצת.