בשמיני לינואר שחררנו את החבלים שקשרו אותנו לרציף. שני גשרים שסוגרים על המרינה, האחד מתרומם והשני סובב על צירו, נפתחו במיוחד בשבילנו. נופפנו לתיירים על המזח כאילו היינו מלכת אנגליה, ויצאנו לים. אני מנסה להיזכר בחשש וההתרגשות שלפני החצייה הראשונה שלנו את האוקיאנוס האטלנטי ולא מוצא זכר. במקום ישנה תחושת ציפייה: סוף סוף הפלגה מונוטונית כמו שצריך.
בחודשים האחרונים, בכל מפגש עם שייטים אחרים, שיחות הקוקפיט תמיד הסתיימו בכמיהה ל south Atlantic. החלק הזה של האוקינוס האטלנטי נחשב לרגוע מכל הימים. הוא היחיד שבאף עונה אין בו סופות טרופיות (הוריקנים/ציקלונים) וגם תאי הסערה מקומיים והנודניקים (squalls) ששכיחים באוקינוסים האחרים, נדירים פה. אבל בין נקודת ההתחלה שלנו (קייפטאון) לארץ המובטחת הפרידו כמה קווי רוחב וארבעה ימים של רוחות צד וקור כלבי ים, עד שנאלצנו לגייס ממעמקי הארון כובע צמר וזוג גרביים. אבל ככול שהצפָּנו הימים התקצרו והתחממו והרוחות סבבו לאחור. באיזשהו שלב חצינו שוב את חוג הגדי ונכנסנו לאזור הטרופי, וקצת אחר כך חצינו גם את קו גריניץ' וחזרנו לחצי הכדור המערבי. כשכבר כמעט והצלחנו לאבד את מניין הימים (12) צץ באופק האי-סנט הלנה, תחנת ההתרעננות שלנו בדרך לאמריקה.

Jameston

האי שייך לכתר הבריטי וקו החוף שלו מקדיר פנים. צוקים שחורים מסביב וענן אפור שנח דרך קבע מעל. קו החוף מתחת מנוקד באניות טבועות. עיר הבירה ג'ימסטאון דחוסה בתוך עמק צר ורק חומה, חפיר עמוק ותותחים עוצרים אותה מלהישפך לים. הצוקים מעל גם הם מנוקדים במבצרים פאר היצירה של חיל ההנדסה המלכותי. מאות שנים מצפים קומץ התושבים שמישהו ינסה לכבוש אותם, אבל לאכזבתם אף אחד לא באמת התעניין בחור הנידח הזה. כל כך נידח עד שהפך למושבת העונשין הבריטית. לכאן הוגלה נפוליאון אחרי שפישל בקרב ווטרלו וכאן גם סיים את חייו (ובמותו הוציא את סנט הלנה מאנונימיות מוחלטת לפחות בקרב הפרנקופילים).
פנים האי שונה לגמרי מחופיו: ירוק, פסטורלי ורגוע. גם התושבים מאוד נחמדים. האי בתנופת קידמה: לפני חודשים ספורים נפתח כאן שדה תעופה ככה שלא חייבים לשוט שבוע מקייפ טאון בכדי לבקר. וההתרגשות באי בשיאה: תוך שנתיים אמור להגיע גם חיבור אינטרנט מהיר.

Longwood – Napoleon House

יואב והפאפאנואי

שוטטנו בכל רחבי האי, במרדף אחרי רוחו של הקיסר. צללנו ל"פאפא-נואי", אנייה שנטרפה מול שערי העיר ודוודי-הקיטור שלה נראים כמו תיבות אוצר ענקיות. לבסוף התפננו לסיבה האמיתית שבגינה עצרנו כאן – ירקות טריים, וכשחקלאי האי הביאו את מרכולתם לעיר, רוקנו את המדפים ונמלטנו חזרה לסירה. קצת אחר כך פרשנו את מפרש ג'ניקר הצבעוני לצד אחד, את החלוץ לצד השני, כיוונו את החרטום אל השקיעה ויצאנו שוב לדרך.
אני לא יכול להסביר בדיוק איך זה קורה, אבל לא משעמם לרגע. לילך כתחביב אופה לחמים, מנביטה נבטים וחובצת יוגורטים, וכקריירה מנהלת את בית הספר הסירתי ביד רמה. אני בוהה בעננים ביום ובכוכבים בלילה. והילדים בין הארוחות, לימודים והמשחקים (בהפלגה האחרונה הם היו עסוקים בעיקר בלהטיל כשפי הארי פוטר אחד על השני) מתלוננים תדיר שהם 'לא מספיקים כלום'. ספרי קריאה בעברית ובאנגלית מתחסלים כאן כמו גרעינים. היחידים שעובדים באמת קשה בסירה, חוץ מהטייס האוטומטי, הם נגני המדיה. אחרי שבשנתיים הראשונות חיסלנו בהאזנת בינג' את כל פרקי הפודקאסט "עושים היסטוריה" של רן לוי (הילדים שמעו כל פרק לפחות פעמיים), הרחבנו אופקים וכל אחד אימץ לו ערוץ פודקאסט משלו: דרור עם "האוניברסיטה הקטנה של המדעים", אייל עם "קטעים בהיסטוריה" של מלחי, והגדולים עם גיקונומי של דורון וראם, ועושים פוליטיקה של דפנה ליאל. כולם מצויינים, ומוכרים על ידינו כחלק ממקצועות הליבה בתוכנית הלימודים.

ההפלגה הזאת אכן הכי רגועה שהייתה לנו מעולם. הימים חולפים, הירח מתרוקן, מתמלא ושוב מתרוקן. החום הטרופי מגיע בבת אחת, מכה בנו ומציף געגועים לכובע צמר. ובשביעי לפברואר שלוש עשרה שקיעות מאז שעזבנו את סנט-הלנה, חודש ו 6400 ק"מ מקייפ טאון, מתגלה לנו אמריקה הדרומית. בניגוד ליציאה לים, ההתרגשות של "יבשה באופק" לא דוהה אף פעם. אנחנו מפלסים דרך בין כל ספינות המטען שמחבקות את החוף הברזילאי, וכמה שעות אחר כבר עוגנים במעלה הנהר ריו-פרביה, בדיוק בזמן לקרנבל.

זהו להפעם. אנחנו מתכננים לעצור כאן רק לכמה ימים. ברשימת המטלות יש לנו חוץ מהקרנבל (מטלה רצינית), גם להעלות מודעת ל"מכירה" של הסירה. עם קצת מזל אולי נמצא קונה כבר באיים הקריבים באביב, אבל יותר סביר שבתחילת הקיץ נחצה את האטלנטי שוב לים תיכון נעגון אותה ביוון ושם היא תחכה לקונה המאושר. אם אתם מכירים כזה משהו, אל תתביישו לספר לנו.

דש

עוד תמונות בלינק הזה.

שיעור ימאות