אתכם הסליחה על השקט התקשורתי הממושך, מאז שהגענו לדרום אפריקה היינו מקורקעים לרציף ועם היציבות הלא טבעית נאלמה הבלוטה שאחראית על החשק לכתוב. רק לאחרונה כשיצאנו לים והגלים שוב נשברים על החרטום חזרנו לעצמנו.

לפני כמה שעות הגענו לקייפטאון. אנחנו קשורים לרציף במרכז העיר, משקיפים על קו המים השוקק מתיירים והר השולחן המפורסם משקיף עלינו מלמעלה חזרה. דרום אפריקה סיפקה לנו התרגשויות למכביר – שמורות הטבע, שייט מאתגר, ביקור משפחתי מרגש ומפגשים מחודשים עם חברים ישנים. על כל אלה נספר בעוד כמה ימים אחרי שנרגע קצת ונתפנה למיין את אלפי התמונות של הזברות שמפוקקות את הדיסק במחשב. בינתיים רצינו להשוויץ שחצינו בשלום את כף התקווה הטובה.

לקצה הכי דרומי של אפריקה, בו מתחלפים האוקיאנוסים וזה שממנו התרגשנו, קוראים בכלל כף אגוליאש (Cape Agulhas) ואילו כף התקווה הטובה נמצא כמה עשרות מיילים צפונה יותר וקרוב יותר לקייפ טאון. אבל "תקווה טובה" נשמע יותר טוב מ"אגוליאש". אז זרמנו עם הזרם.

רישום ההפלגה הראשון שלנו ביומן הסירה ביוון לפני קצת פחות משנתיים וחצי מראה את קו אורך 020 מזרח ולוג העגינה היום  מציין  018 מזרח– מה שאומר שבעצם סיימנו להקיף את כל הכדור. התקנון הרשמי של מקיפי העולם דורש שנחצה את קו המסלול שלנו כדי שההקפה תחשב. זה יקרה רק עוד כמה חודשים, עם חצייה שנייה של האוקיאנוס האטלנטי ועוד אלפי מיילים ימיים אבל עד אז אנחנו מבסוטים גם מההקפה שלא נחשבת.

לסיום – בתוך גויי הארצות אנחנו עוגנים, ואצלם מתחלפת שנה חדשה עוד כמה שעות, ככה שמצאנו גם את הסיבה השלישית לחגוג. אנחנו הולכים לקנות גלידה.

Happy New Year!