לפני יומיים נקשרנו לרציף במועדון היאכטות של ארץ הזולו (ZYC-Zululand Yacht Club) בעיר נמל אשר בגבולה הצפון-מזרחי של דרום-אפריקה, משאירים מאחורינו את תעלת מוזמביק, הקטע האחרון בחציית האוקיאנוס ההודי שלנו. ההתחלה, במפרץ אדום מבוץ במדגסקר, הייתה צולעת. הימים נקפו, ובמעגן הצטברה ארמדת סירות בהמתנה למזג אויר ידידותי לחצייה, שלא הגיע. לבסוף התפשרנו על רוחות לא עוינות מדי, הרמנו עוגן ויצאנו לדרך. לחופי האי עוד פגשנו משפחת לוויתנים שהשתעשעה בהטחת סנפיר הזנב על פני המים ובלילה כשחלפנו על פני קייפ-סנט אנדרי, ונפרדנו סופית ממדגסקר, קיבלנו מתנת פרידה בצורת סופת ברקים שנדמתה לנו אז קצת מאיימת (עד שפגשנו את הסופה השנייה שבוע אחר כך שהראתה לנו טרור אמיתי מהו).
כמעט בלתי אפשרי לחצות בבת אחת ממדגסקר לדרום אפריקה. החלק הדרומי של תעלת מוזמביק, הים שמפריד בן השניים, נתון לקפריזות של שקעים ברומטרים שמגיעים מכף התקווה הטובה. הסתכלנו טוב טוב לצדדים, וחצינו בקו ישר אל מוזמביק השכנה. אז התחלנו לרדת דרומה לאורך החוף עד שאחרי חמישה ימים כשהתחזית צפתה רוחות דרומיות עזות, חיפשנו מקלט בקבוצת איים שנושקת ליבשת ונקראת בוזארוטו (Bozoruto).

Bozoruto

איזה מקום נהדר הוא בוזארוטו. נוף סוריאליסטי של מדבר ששולח זרועות תמנון לתוך הים ויוצר מבוכי חול שיש לנווט ביניהם בזהירות, הים מצדו שולח שלוחות מים שיוצרים אגמים רדודים דמויי מראות בלב האיים. וכל הנוף משנה את צורתו וצבעיו בלי הפסקה פעמיים ביום במקצב הגאות והשפל. בלב האי מולנו יש כפר מוזמביקי. נשות הכפר מלקטות צדפות בזמן השפל והגברים פורשים רשתות בגאות. על חוף יש מלון יוקרתי שאורחיו מגיעים מהיבשת במסוק, ויאכטונרים פשוטים שכמונו אינם מתקבלים בזרועות פתוחות.
במעגן התכנס צי הסירות שלנו שוב. שמונה סירות, כל אחת ממקום אחר: הולנדית, שוודית, ספרדית, גרמנית, צרפתית, מאוריטנית, דרום אפריקאית ואנחנו. חוץ מהצרפתים והמאוריטנים ששניהם דוברים צרפתית אין שני סירות שדוברות אותה שפה. ובכל זאת בשתי סירות הסקיפרים התנדבו בקיבוץ בצעירותם ויודעים קצת עברית. אחד מהם נפגש תדיר עם בן גוריון.
הדינמיקה של ההפלגות לפעמים מזכירות לי טיולי תרמילאים (לפחות של פעם). כולם שטים באותם מסלולים וההמלצות עוברות מאחד לשני בתורה של בעל פה. אחד ההמלצות המקובלות היא לא להיכנס רשמית למוזמביק עם רשויות ההגירה, מכס וכל הנאג'ס הזה, ולחסוך את עלויות הבירוקרטיה שמרופדות בשלמונים לפי ראות הפקיד התורן. ובלאו הכי בוזארוטו היא בכל מקרה לא נקודת כניסה מסודרת למדינה. למישהו במוזמביק נמאס מהתחמון הזה ויומיים אחרי שהגענו פשטה על המעגן סירה עמוסה בכעשרה פקידים וחיילים שחיטטה בארונות, החרימה קצת תרופות פגות תוקף, וגבתה מכל סירה מחיר שערורייתי אחר.

בשוך הרוחות, אחרי כארבעה ימים במוזמביק, יצאנו שוב לדרך במרוץ הרגיל באזור נגד הסופה הבאה. ביומן ההפלגה אפשר למצוא הכל: רוחות מכל הכיוונים, ימים בלי רוח כלל, סופת הברקים המדוברת ודג ענק שעדיין מאכיל אותנו. מיום ליום קווי הרוחב צנחו דרומה, ואיתם צנחה הטמפרטורה (25 מעלות-קרררר). בדרך חצינו שוב את חוג הגדי ומצאנו את עצמנו בפעם השנייה מחוץ לאזור הטרופי – אזור הנוחות האהוב עלינו.
בתוכנית שלנו לחודשיים הבאים יש אורחים חשובים, ספארי אפריקאי, והכנות של הסירה לחציית האוקיאנוס הבאה בדרך לקריביים. בין לבין אנחנו צריכים להקיף את כף התקווה הטובה.

לא יהיה משעמם.
להתראות!

עוד תמונות בלינק הזה.