אמרו חכמים: "על שלושה דברים יכול להסתכל אדם בלי להתעייף: על מים זורמים, אש מרצדת ואדם אחר שעובד". ואני יכול להסתכל ימים שלמים על סירות המפרש הערביות, שמפרשיהם מטולאים ומשונים, והם מחליקים על המים גם ברוח הקלה ביותר ללא מאמץ. מאות סירות כאלה מנקדות בחן את חופי מדגסקר, וממלאות עד להתפקע את כרטיס הזיכרון במצלמה שלנו. זה גם המראה הראשון שפגשנו כשהתקרבנו לNose Be  שבצפון מערב מדגסקר (אנשי מדגסקר הם "מלגשים" ו"נוסי" הוא אי במלגשית). נוסי-בי הוא מוקד תיירות עיקרי של מדגסקר ובחוסר מודעות משעשעת העיר הראשית בו נקראת "Hell Ville". פחות משעשעים הם פקידי ההגירה והמכס שידועים בחיבתם לעשוק את בעלי הסירות הנכנסות למדינה, אבל לפחות הם דופקים את כולם באותה מידה, עם חיוך וקבלות פיקטיביות. הנמל בהל-ויל שוקק מאור ראשון עד אחרון ואין בו מקום להשאיר את הדינגי (הסירה הקטנה שלנו) בלי שתימעך בין המעבורות וסירות המטען,  שפוקדות את הרציף בלי הפסקה. כל פעם שהצטרכנו לרדת לחוף הפקדנו את הדינגי בידיו של נער מקומי וכל פעם חזרנו והתפלאנו מחדש שהוא לא נעלם עם הסירה.

בנוסי-בי אספנו את האורחים שלנו: נחמן וברני, שזה ביקורם השני, ורועי, הנכד של נחמן וחבר טוב של הילדים (רועי ויואב נולדו ממש באותו היום וגדלו יחדיו) ויצאנו לתור את הארץ. לכבודו ולשמחתו של ברני שמתגורר בארה"ב, שרת החינוך של הסירה הכניסה את תקופת הביקור לתוכנית הלימודים ובמשך כל הביקור קטנים כגדולים ליהגו באנגלית.

בדיעבד, התחנה הראשונה שלנו, נוסי-קומבה, הייתה מגולות-הכותרת של הביקור: אנשי הכפר חייכנים ומסבירי פנים, המים צלולים ונעימים, ביער שמשתפל אל קו המים שיחקנו עם למורים ועל החוף בצהרי-היום פגשנו צבה שחפרה לה קן והטילה את ביציה. בבר הנחמד שעל החוף צפינו בשקיעות נהדרות. מנוסי בי הפלגנו צפונה בין איים טרופים ואחרי כעשרה ימים חזרנו להל-ויל להצטייד במזון טרי ומלאי חדש של בקבוקי-רום. אחרי הכל הרום כאן זול יותר ממים.

אייל ולילך בדרך לצלילה

הבר בנוסי קומבה

בחלק השני של הטיול פנינו דרומה, בשייט שכדאי להקצות לו שבועיים, ולנו שהתבטלנו בנוסי-קומבה, נשאר בקושי שבוע. בקצה השייט חיכתה לנו העיר מג'ונגה עם הטיסה חזרה הביתה של האורחים. כמעט כל יום הפלגנו, מתרחקים מנוסי-בי התיירותית למדגסקר האחרת. בהתחלה שייטנו בין איים, אך בלילות כבר עגנו במפרצים ב"יבשת".  שם פגשנו כפרים זעירים, שמנותקים מהעולם שפגשנו בצפון. אנשיהם חיים מסרטני בוץ, דגים ופירות מנגו. בכפר שלגדות נהר בו עגנו, התושבים ממתיקים את חייהם בדבש  של דבורי-בר, וגם אנחנו הצטיידנו (בשני גרוש) בכמות דבש שתספיק לשנה שלמה. במעגן אחר, פגשנו משפחה שגרה לבדה בצלם של עצי באובב. נתנו לאחד הנערים שניגש אלינו לחם טרי שלילך אפתה והוא נראה מאושר באדם.

New Born on Berangoma

Baobabs in Maromba Bay

מדגסקר נקראת ה"אי האדום הגדול" וכשהמים הצלולים התחלפו במי-סחף חומים-אדמדמים הבנו את הסיבה. לפני שהגענו למדגסקר ידענו שהמדינה נגועה במלריה (אבל למזלנו בעיקר בעונה הגשומה) אבל רק שבוע אחרי, כשהתחילו לבדוק כל אדם שיורד לחוף בהל-וויל למדנו על מגפת-דבר שפשטה בארץ. (דם ודבר – יואב הבכור שאל אם הוא צריך להילחץ).

אומרים שאין יאכטה שעוגנת לחופי העיר מג'ונגה שלא זוכה לביקור באמצע הלילה של בנדיטים. ככה שאחרי שנפרדנו מהאורחים, הזדרזנו ועגנו בצד השני של המפרץ, מרחק של כשמונה קילומטר, לחופי כפר בשם קאטספי (Katsepe). המים גם כאן אדומים, החשמל מנותק בעשר בלילה ומים זורמים אין לתושבים בברזים. אבל קליטה סלולרית דור רביעי יש, וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים כדי לעקוב אחרי המזג אויר לקראת החצייה לדרום אפריקה. יותר חשוב – סירות הדאו המסורתיות עם המפרש הלטיני שלהם חוצות מצד לצד בלי הפסקה ונותנות מרגוע לנפש.

תמונת מחזור עם נחמן, ברני, רועי, יארה ולינה (מהסירה ליד)

עוד תמונות (חלקם צלמו רועי, ברני ונחמן) בלינק הזה.