סיישל.

תמיד רצינו להגיע לסיישל. בניגוד לתחנות קודמות שלנו באוקיאנוס ההודי, שיש שחושבים שבדינו אותם בליבנו, סיישל היא דוגמנית הבית של חברות הנסיעות. הפוזה בדרך כלל זהה: סלעי הגרניט שהרוחות והגלים חרצו בסבלנות, כמה עצי קוקוס וזוג מאושר על שפת הים מביט בשקיעה. בכל פעם שהצטרכתי למצוא יעד לחופשה קצרה, איי סיישל עלו למוקדמות, חיפוש קצר במפה מיקם אותם די קרוב לישראל והעלה אותם לגמר, הצצה במחיר הטיסות האסטרונומי היה מדיח אותם שנייה אחר-כך.
ככה כשהתווינו את דרכנו באוקיאנוס ההודי קפצנו על ההזדמנות והוספנו את סיישל לקצה המסלול. רק מעט יאכטות בוחרות להגיע לסיישל כחלק משייט ארוך, ואנחנו שהגענו לשם עם עוד שתי סירות של חברים, פגשנו עוד שתי סירות קרוזרים בלבד. רק חמש סירות של קרוזרים בכל הממלכה. בדיעבד הבנו למה. אבל לא היינו לבד. המים מסביב הומים בעשרות סירות צ'ארטר (מושכרות) שמזפזפות ממעגן למעגן במרץ זר.

coco Island

Anse Volbert, Parslin

הטלנו עוגן במפרץ בלב עיר הבירה ויקטוריה לצד צי ספינות דייג, ולגמנו בהנאה את שאון העיר ועשן המכוניות. בזמן שכולם מגיעים לכאן לחופשה אקזוטית, בשבילנו סיישל הייתה כרך סואן ותחנת התארגנות אחרי תקופה ארוכה בשומקום. כשכולם מסביב חפשו צדפות, שקיעות וצבים אנחנו חיפשנו חנויות כלי-עבודה ושווקים. הסיישלים, אומה קטנטנה ונחמדה של שוחרי בירוקרטיה, דאגה למלא את זמננו: מילוי מכלי גז לבישול דורש ביקור במכון התקנים הארצי, זריקת שמן מנוע משומש מחייב מעבר בתחנת מיון הפסולת הלאומית (שם שקלו אותנו עם מיכל שמן קטן ביד לצידן של משאיות האשפה עירוניות), פרוצדורת היציאה מהמדינה לוקחת יומיים של מבוכים ודרכונים.

saint Pierre

גם המשפחות שלנו מצדן שמחו על ההזדמנות לקפוץ לביקור במקום עם שם מוכר. וכשהגיעו, בתחילה זהר, אח של לילך, ואורית ואחר כך אבא שלי ובטי, ארבעתם עמוסים בחלקי חילוף לסירה ושלל הפתעות, יצאנו לתור את האיים מסביב. איי סיישל מורכבים מעשרות רבות של איים שפרושים על פני שטח עצום. אבל הכול קורה בקבוצה קטנה, "האיים הפנימיים", שמורכבת משלושה איים מיושבים ועוד כמה איי לווין חלקם עם מלונות יוקרתיים, אחרים שמורות טבע, כולם פנטסטיים. כל האיים מתהדרים בסלעי הגרניט המיוחדים, ואנחנו שמחנו למצוא ביניהם את האייקון של סיישל, ההוא שנמצא בכל ברושור – איי סנט פייר, שיפים במציאות אפילו יותר מהתמונות. על החופים באיים האחרים מצאנו את הזוגות הצעירים, מכל הגילאים, עם מבט מצועף של ירח דבש, לעומתם הסתובבנו אנחנו עם שלושה ילדים פלוס דוד או סבא מכניסים קצת ריאליטי לאידיליה. בסופו של חודש יותר משפינקנו את האורחים, פינקו הם אותנו, ואנחנו מצדנו נהנינו מסיישל כפליים.

עד לפני פחות מעשור (עם שיא ב 2009) היו איי סיישל אזור מועדף על הפיראטים מקרן אפריקה, והאיים היו תחת מצור במשך תקופה ארוכה. אבל היום המלבן הבינלאומי שמגדיר את "אזור סיכון גבוה" (HRA) נמצא הרחק מצפון והאזור בטוח לשייט. מה שלא פתר הכוח הבינלאומי למלחמה בפיראטים הוא את עלויות המחייה הגבוהות עבור יאכטות מבקרות. משלמים פה עמלת כניסה משוגעת, מס עבור כל יום שנמצאים במדינה, מסי עגינה ברוב המעגנים, והחשבונית עוד ארוכה. לפחות הכל בחיוך..
אבל כמו שאמרו המיסטיקנים הסינים, לכל שבת יש מוצאי שבת והסיבה האמתית שרוב הקרוזרים נמנעים מלהגיע לסיישל הם לא הפיראטים או עלות המחייה, אלה הדרך החוצה. ביציאה מסיישל צריך לשבור דרומה, ורוחות הסחר שנושבות בעוז, אבל בדרך כלל מאחור, עוברות לנשוב מקדימה. להוסיף רוח למדורה, קצהו הצפוני של האי מדגסקר מתעל ומאיץ את הרוחות והגלים ומייצר אזור ידוע לשמצה שאף ימאי לא שמח להיכנס לתוכו. המתנו בסבלנות ובחרנו בקפידה את חלון מזג האוויר להפלגה. ואכן שלושת הימים הראשונים היו נעימים להפתיע, אבל מזג האוויר פה יציב כמו מתאבק סומו על עקבים, וביומיים הבאים זכינו לרוחות עזות וים גועש עם גלים ששוטפים את הסיפון דרך קבע, שיאי מהירות אישיים ואפילו קצת אדרנלין בוורידים. לפרקים הרגשנו כמו מתחרים בגלוב-ונדה. שום דבר מסוכן אבל מאוד שמחנו לבסוף כשיצאנו מבריכת הגלים ונכנסנו ל"צל" הרוח של מדגסקר. כמעט באבחה, הרוח צנחה לקרקעית ואיתה גם הגלים. את יום ההפלגה האחרון דשדשנו לשמחתנו בשיאי מהירות שליליים ועגנו בדיוק בזמן לקבלת השנה החדשה.