הפוסט הזה משודר לאוויר הווירטואלי כשאנחנו כבר באיי סיישל. מאז הפעם האחרונה שצייצנו גמאנו מרחקים ואנחנו הרבה יותר קרובים לאפריקה מאשר לאסיה. על הדרך עצרנו באיי צ'אגוס הידועים גם בשמם המכובס "הטריטוריה הבריטית באוקיאנוס ההודי" (BIOT). בין איי קוקוס לצ'אגוס מפרידים 1500 מיילים ימיים. הקטע הארוך ביותר שלנו באוקיאנוס ההודי, ועדיין רק כמחצית מהמרחק מההפלגות הארוכות שעברנו באוקיאנוסים האחרים, ככה שעם הרמת העוגן לא נרשמה ההתרגשות המיוחדת שלפני הפלגות ממושכות במיוחד. מפות ה'פיילוט' שמראות את כיווני הרוחות וחוזקן בשנים קודמות הבטיחו רוחות סחר חזקות במיוחד, והאוקיאנוס נאמן למורשתו קיים את ההבטחה בצירוף בונוס של גלים גבוהים מהרגיל. כך אחרי עשרה ימים, שמחנו יותר מהרגיל כשקרקעית האוקיאנוס זינקה למעלה והציצה החוצה והים שינה את עורו מאפור זועף, לתכלת פתיינית.
כלל ידוע הוא, שככל שהמקום נידח יותר כן רבים השבחים על יופיו, וצ'אגוס הוא הנידח שבנידחים ויפה שביפים. אומרים גם שמקום מרוחק הוא שכוח-אל, אבל את צ'אגוס האל לא שכח, ואפילו מסתובבת שמועה שמאז שהחזירו את סיני, לכאן הוא בורח בחגים. לפני שהגענו שמענו סיפורים ואגדות על המקום מספנים עם עיניים בורקות, וחשבנו, כמוכם, שהם כרגיל מגזימים, אחרי הכל צ'אגוס היא בסך הכל עוד קבוצת איי אטולים מני רבות, שכולם מרהיבים, ואי אפשר להתעייף מלהתבטל בהם אבל הם דומים זה לזה כמו תאומים סיאמים, אבל משהו כאן יוצא דופן, וקשה להסביר במילים. הירוק עז יותר מהרגיל והמים שוקקי חיים כמו שרואים רק בסרטים של הBBC . ועדיין נראה לי שהקסם נמצא גם בעובדה שאין אף נפש אדם מסביב, ושהדרך היחידה להגיע לכאן היא רק בסירה אחרי ימים רבים בים. על כל פנים צירפנו כמה תמונות מהרחפן של השכנים (Cool Runnings) שתוכלו לשפוט בעצמכם.

 Chagos

  Pictures by Cool Runnings  

צ'אגוס נמצאת כמה מאות מיילים מדרום לאיים המלדיביים ועד לפני חמישים שנה גרו כאן כמה מאות ילידים, עובדים וצאצאי עובדים במטעי-קוקוס שעל האיים. בסוף שנות השישים בעסקה מפוקפקת עם מאוריציוס, הקימו הבריטים את הקולוניה הבריטית בים ההודי, הגלו את כל תושבי המקום והחכירו את דייגו-גרסייה ,האי המרכזי בקבוצה, לארה"ב שהקימה בו את אחד מהבסיסים הצבאים החשובים שלה. התושבים מאז נאבקים בלי הצלחה לחזור לבתיהם והיחידים שמורשים לעצור כאן, רשמית רק כעצירת מנוחה בטיחותית, הם סירות החוצות את האוקיאנוס ההודי, וגם זה רק לאחר קבלת אישור מיוחד. סיימון פקיד ממשלת הוד מלכותה, שמפטרל על ספינת משמר באזור, סיפר לנו שבשנה עוצרות פה כ 30-40 סירות. בביקורו השני אחרי כשבועיים הוא הביא לנו במתנה שמונה קלמנטינות טריות, ששוות את משקלן בזהב, והבטיח את נאמנותנו לכתר הבריטי לכל החיים. אנחנו עגנו באי סולומון והכפר היחיד בו נקרא בודהם (Bodham). דור שלם אחרי, הטבע השתלט, הצמחייה כיסתה את כל הישוב ומוטטה את הבתים.

מיד אחרי שעגנו התקבצה מסביבנו להקה ענקית של דגיגונים בני יומם, שתתגורר מתחת לירכתיים שלנו לכל שהותנו, מסביבם יחוגו פעמיים ביום להקת דגי טונה-מקרל קטנים שייטבחו בהם בלי רחם. ואנחנו נצפה בכל מהסיפון בהשתאות וכל יומיים נבקש את יואב שידוג לנו טונה או שניים לברביקיו על החוף. ממש חד-גדיא. באחד הימים נכנסה ללגונה להקה של כמה עשרות דולפינים. נראה שבאו להשתעשע, ואנחנו הצטרפנו אליהם בדינגי הקטנה שלנו, ושיחקנו איתם במשך שעה ארוכה. בין לבין ישנם שלל דגים צבעונים, כרישי שונית, צבי ים וטריגונים וכרגיל לצערנו אלמוגים מולבנים. על החוף צמחייה עבותה שאי אפשר לעבור דרכה (בדרך כלל על האטולים יש רק עצי קוקוס ספורים), ציפורים שמקננות בלי חשש מאנשים, וסרטני קוקוס ענקיים. כדי שלא יהיה טוב מדי החופים, כמו כל האוקיאנוס ההודי, מלאים באלפי בקבוקי פלסטיק וכפכפי אצבע ששניהם חביבים במיוחד בארצות שלשפת האוקיאנוס. אספנו ושרפנו כמה עשרות מהם אבל זה לא העלה ולא הוריד. באחד הפעמים ראינו סרטן נזיר שבמקום לאמץ קונכייה כמו כולם מצא לו איזה חתיכת פלסטיק כבית. ממש מוביל אופנה.

הקייטנה

את האי חלקנו בשמחה עם עוד שתי סירות של חברים,Moby ו Cool Runnings , משפחות נודדות כמונו. הילדים ארגנו לעצמם קייטנת קיץ ואנחנו המבוגרים אימצנו נוהג מקובל על יורדי ים של מפגש על החוף לעת שקיעה על כוס בירה קרה (הנקראת בלעז Sundowner). לבסוף אחרי שנכנסנו לשגרה, התחילו מסיבות יום ההולדת: בתחילה של בנדיקט מהסירה ליד, אחר כך דרור (בן שבע) ולקינוח חגיגת הבר-מצווה של יואב. ביום המיועד, כיאה לחתן ביום שמחתו, לבש יואב את בגד הים החגיגי (והיחיד שלו) וירדנו לחוף. שערי שמיים מצדם נפתחו והמטירו עלינו גשם טרופי עז וחם אבל האורחים הרבים לא נרתעו והתייצבו חגיגיים גם הם. כשהסברנו להם על טקס ההתבגרות האקזוטי קצת התפלאו, עמי הארצות, שכדי להפוך לגבר לא צריך החתן לצוד נמר או לקפוץ מצוק גבוה כשרגליו קשורות בשורשי עץ, אלה רק לדעת לקרוא בתורה, בכתב שאותיותיו משונות ולפופות. כבר לפני חודשים יואב התחיל ללמוד את טעמי המקרא בקטע העלייה לתורה שלו – פרשת עקב, קטע נהדר על הארץ הטובה:

"כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת."

וכך כשברקע רוח אלהים על פני המים, סלסל חתן הבר מצווה, וכנהוג במקומותינו בסוף הקריאה השמיע הקהל קריאות קו-לו-לו חגיגיות והפציץ את הנער בסוכריות טופי ובא לציון גואל. זקני צ'אגוס לו היו כאן, היו מספרים שמעולם לא ראו מסיבת בר מצווה חגיגית כזאת על אדמתם.

בר מצווה.

משנסתיימו החגיגות ואישור השהייה שלנו באיים עמד לפקוע, הרמנו, בצער, עוגן ויצאנו שוב לדרך. בניגוד לדרך לכאן שהייתה גועשת, הדרך לסיישל, רק אלף מיילים ימיים ושבעה ימים מערבה, הייתה רובה רגועה ונינוחה. ומאחר שנפטרנו מעונשו של זה וזה הפך לגבר – ישר הכנסנו אותו לסידור העבודה של משמרות הלילה, והרווחנו עוד שעתים שינה בלילה. שנאמר שמחת גידול בנים.

עוד תמונות (וסרטון פיראטי מהבר מצווה) בלינק הזה.