עדיין באי חג-המולד, ביום שישי בערב, לקול סלסוליו של המואזין (נוסח אשכנז) חגגנו את מסיבת השנתיים לטיול הקטן שלנו. אומרים שהזמן רץ שנהנים, ולמרות שאנחנו נהנים עד קצה התורן זה מרגיש כאילו כל חיינו עברו על ים. קצת לפני, ברגע של שעמום אני מנקה את המקרר ומצליח בכישרון רב לחורר את צינור גז הקירור. שני טכנאי הקירור על האי לא מוכנים להגיע למעגן ועם אדי הגז האחרונים מתאדים גם התקוות לעגבניות טריות בחודשיים הקרובים. אבל לא צריך להילחץ, לסיפור יהיה סוף קר. שטנו לקוקוס.
איי קוקוס קילינג (Cocos Keeling) נמצאים רק ארבעה ימי הפלגה מערבה. רוב האנשים לא שמעו על האיים האלה מעולם, אבל בקרב הקרוזרים של דרום האוקיאנוס ההודי זאת צומת דרכים שאף אחד לא מוכן לפספס ולא משנה מאיין אתה מגיע ולאן הרוח לוקחת אותך. את האי גילו לפני חמש מאות שנה, אבל רק בתחילת המאה התשע עשרה הוא יושב, בהתחלה על-ידי קפיטן אנגלי בשם רוס שעל הדרך להודו סיפח את האיים לאימפריה הבריטית, אבל קצת אחריו אנגלי אחר (הייר) התיישב לו באי לבדו ביחד עם ארבעים נשים מאלאיות. רוס לא אהב את הרעיון שמישהו אחר ישתלט לו על האי (ואולי אהב יותר את הרעיון של הרמון נשים אקזוטי) חזר אל האי, גירש את הייר והכתיר את עצמו למלך איי קוקוס. מאתיים שנה מאוחר יותר, לא נותר זכר לפריצות ובמקום יש כפר מלאי שאנשיו כולם חייכנים, הגברים בכיפות רבי-נחמן סרוגות, הנשים עטויות רעלות ואלוהים (במכנסים קצרים וכוס בירה קרה ביד) מביט מלמעלה וצוחק על כולם.

באיי קוקוס, השייכים לאוסטרליה, יש שני אטולים, רק הדרומי מיושב ושלושה איים תוחמים בו לגונה צבעונית ורדודה. על אי אחד "אי הבית" (Home Island) נמצא הכפר המאלאי המדובר, על האי המערבי (west Island) , נמצא, כמה מפתיע, המערב – האנשים הלבנים עם שדה התעופה, בית החולים, בית הספר וה"מלונות". הכי חשוב נמצא שם גם המוסכניק אלוף העולם שתיקן לנו את המקרר. נשאר רק למכור ילד בשביל חצי קילו עגבניות שמגיעות בטיסה אחרי שצלחו 3000 ק"מ. באי השלישי והיפה מכולם (Direction Island) נמצאת השכונה של היאכטות. מי שסידר כאן את המקום עשה עבודה מצוינת: בחירת הצבעים של המעגן, המים הצלולים, החול הלבן והסבך הפראי של עצי הקוקס ששולח צמרות נטויות להצל על החוף. עוד לא הטלנו עוגן וכבר חבורת כרישי ריף ידידותיים (Black and White Tip) באה לברר מה יש לאכול. נתנו להם את כל הדגים המעופפים שנחתו לנו על הסיפון במשך הלילה ומאז אנחנו חברים טובים. ביום הילדים שולטים בשפת הים ובשקיעה החוף מתמלא תכונה ועשרות קונכיות מתחילות לשוטט על החול. לקסם אחראים סרטנים שמתגוררים בתוך קונכיות ונושאים אותם על גבם כמו צבים. הסרטן נקרא סרטן-נזיר, אבל אייל, שלא מתחבר לקונספט של התנזרות, מכנה אותם סרטן-ממזר.

בשכונה ישנן כרגע רק ארבע סירות: בנוסף אלינו עוד שתי משפחות שאנחנו מכירים ומתעתדים להפליג ביחד כקהילה נודדת בחודשים הקרובים, ועוד זוג שוודי שזה לו הפעם השנייה שהם מקיפים את העולם, ואי אפשר לרכל עליהם גם כי הם מאוד נחמדים, וגם כי הבחור, אריק, עוד זוכר את העברית שלו מהתקופה שבילה בקיבוץ לפני ארבעים שנה.
בין קומזיצים לצלילות לא כל כך מסובך לשכוח את מניין הימים, אבל, הזמן הוא זמן ואין הפסקות, וגם אנחנו צריכים לזוז. התחנה הבאה שלנו היא צ'אגוס, מקום עם סיפור מרתק, אבל בלי אינטרנט או אפילו מוסכניק, ככה שהפעם הבאה שנוכל לעדכן תהיה רק כשנגיע לסיישל – קצת לפני שהחופש הגדול מסתיים.
בינתיים להתראות!

עוד קצת תמונות בלינק הזה.

יואב וחבר