כמנהגנו, את היום שלפני היציאה לדרך הקדשנו לקריאה בכוכבים, במפות סינופטיות ובהורוסקופ בניסיון לחשב כמה זמן תיקח ההפלגה הקרובה, בכדי לקבוע את שעת היציאה לדרך. לא שמשנה לנו אם נגיע אחרי יומיים או ארבעה, אבל להגיע בלילה לריף באמצע האוקיאנוס, שכמו כתר משובץ בספינות טרופות מסביבו, זה לא תענוג גדול. ומכיוון שידוע שרוחות קלות שולטות בים טימור חישבנו ארבע יממות לארבע מאות ושישים המיילים הימיים עד לריף אשמור ויצאנו לדרך לקראת ערב. עם סירה שקועה במים יותר מהרגיל (סימן למטענה שיכול להאכיל מדינה קטנה במלחמה), וברוח קלה, דשדשנו דרכנו החוצה מדארווין. חצי יממה אחר כך, הרוח והקצב כבר מבהירים לנו שאנחנו עומדים להקדים בלילה שלם, להגיע שעה אחרי השקיעה, ולבלות את הלילה בנדנודים בפתח הריף בצפייה לאור-היום. מתחנו מפרשים, ניערנו צמצומים והתחלנו לחתור במרץ. ככה חצינו את קו הסיום, כלומר את פתח הכניסה לריף בדיוק שני צעדים לפני השמש השוקעת ועגנו ליד ספינת מג"ב אוסטרלית שנראתה שייכת לנוף הפסטורלי כמו פרונקל במצח. הדעה הרווחת דורשת שהספינה מגינה על שמורת הטבע מפני דייג יתר של דייגים אינדונזים, אחרים טוענים שהריף משמש מקפצה למהגרים לא חוקיים בדרכם לאוסטרליה, אבל אני בטוח שזאת פשוט עמדת עונשין לחיילים שהגיעו לא מגולחים לבסיס בסידני (ולחשוב שפעם בט"ש בגבול מצרים נראה לי סוף העולם). בכלל האוסטרלים חזקים בריבונות. במשך ההפלגה לפחות פעם ביום חלף מעלינו בטיסה נמוכה מטוס סיור של משמר הגבול (ABF-Australia Border Force ) ודאג לוודא מי אנחנו, שלושה דורות לאחור, ולאן פנינו מועדות. הרבה שייטים מתלוננים על הניג'וס הזה, אבל אנחנו די בעד. כך במקרה חירום בלב ים, תמיד נוכל להשיג בשביל הבלוג תצלום אווירי ברזולוציה גבוהה של הדרמה, ומי יודע, אולי אפילו נצליח לדחוף אותו לעמוד השער במקומון של מועצה-אזורית הרי-יהודה.

Anchorage in ashmore Reef

ריפים בלב ים הם דבר סוריאליסטי, נווה בלב מדבר, וריף אשמור (תציצו בתצלומי הלוויין של גוגל) הוא מחזה נהדר. צורתו כמו ציור של לב וכמעט כולו רדוד מאוד ובוהק בטורקיז כנגד האוקיאנוס המתכתי. ספינת המשמר עוגנת כאמור בכניסה, אבל מעגן היאכטות נמצא ליד האי המערבי והדרך אליו רצופה בעמודי אלמוגים. במעגן מצאנו שלוש ספינות דייג אינדונזיות חדשות אבל נטושות. מישהו כנראה נרדם בשמירה. האלמוגים בריף מולבנים ולא מרשימים אבל האי עצמו הוא שמורת טבע על סטרואידים. אלפי ציפורים רוחשות מעל בתזזיתיות. מקננות בכל פינה, כמה מינים שונים על שיח אחד, מדי פעם קופצות ללגונה ליד לחטוף משהו לאכול. שבילים של צבי ים, רחבים כמו גלגלי טרקטור חורצים את שפת הים. אפילו מצאנו כמה צדפות נאוטילוס על החוף. בברושור שנתנו לנו השומרים בכניסה כתוב שיש בשמורה גם ארבע-עשרה מינים שונים של נחשי ים (שיא עולמי) אבל אפילו אחד לא פגשנו. הדבר היחיד שמעיק על האידיאה הם הגלים שבגאות, כלומר חצי מהיממה, מדלגים מעל הריף והופכים את המעגן השליו למכונת כביסה. החזקנו מעמד ארבעה ימים ויצאנו שוב לדרך. התחנה הבאה כבר יותר רחוקה, קצת יותר מאלף מייל ימי מערבה, מה שמבטיח לנו לאורך שבוע שלם מופע יומי כל ערב של כדור אש כתום שצולל לים בדיוק בקצה החרטום שלנו. באשמור ריף מסתיים המדף היבשתי של אוסטרליה והים צולל לעומק ונרגע. בעצם הופך מים (טימור) לאוקיאנוס. איזה הרגשה טובה לדעת שיש לנו חמשת אלפים מטר מתחת לקיל (שוקע). למען הנימוס חיכינו עד שחצינו את קו הכניסה ללגונה לפני שהטלנו את החכה לים, ושתים עשרה דקות לאחר מכן כבר שכב לנו במקרר, בשלוש שקיות זיפ-לוק גדולות, דג טונה מפולט. בתחילת הטיול, כל תפיסת דג כזה הייתה מלווה בפוגרום ממושך עם נתזי דם בכל הקוקפיט שהוציאו את החשק לאכול דגים לפחות לשבוע, אבל לבסוף אפילו אנחנו תפסנו את הפטנט. אי חג המולד – אי כריסטמס הוא הר געש שמזנק מקרקעית האוקיאנוס בלי התראה מוקדמת, שוליו צוקים שצונחים בתלילות לקרקעית הים, ורק בקצהו הצפוני יש מדף רדוד שמאפשר לעגון. בניגוד לשמו של הצלוב, רוב האכלוסיה סינית-בודיהיסטית ומאלאית-מוסלמית, ורובה ככולה עובדת במכרה הפוספטים המקומי. כיאה לפועלים, הארכיטקטורה השולטת באי היא שילוב לא חינני של שיכונים סובייטים וסגנון בתי כלא מיושן. לפחות הנוף נפלא. גם האנשים נחמדים מאוד, וכבר כשהגענו קיבלנו מתנה דג טרי. אבל אל תתנו למכרה ולשיכונים לדכא את דמיונכם. השליט האמיתי כאן הוא הטבע והאוכלוסייה השלטת הם עשרות מיליונים של סרטנים אדומים שכבישי-האי נפתחים ונסגרים לפי מסלול נדידתם. הנדידה הגדולה היא בנובמבר, אבל בשיטוטנו ביער הגשם שמכתר את האי פגשנו כמה מאות מהם. מכאן אנחנו מפליגים רק כמה מאות מיילים ספורים עד לאיי קוקוס. השם נשמע מבטיח.

להתראות!

עוד תמונות בלינק הזה.