השייט מכף-יורק מערבה חצה בתחילה את מפרץ קרפנטרייה ואחריו את ים ארפורה עד שהסתיים, כמעט בלי אירועים מיוחדים, בדארווין בירתה של הטריטוריה הצפונית של אוסטרליה. רוב הזמן היה לנו את הים רק לעצמנו, ואת המפרצים חלקנו בשמחה עם סטיב, מהגר יהודי מדרום אפריקה ששט לאינדונזיה להעביר את הפנסיה במקום רגוע. היבשה בחלק הזה של העולם נמוכה ומתבטלת, מתחרה במונוטוניות שלה עם הים ומנצחת. רק המפרץ בשרשרת איי ווסל (Wessel) שמזדקרים מהיבשת כמו חד-קרן, היה בליגה של הגדולים.

Two Islands Bay – The Wessels

אם יש שיעור ימאות שכדאי לשנן, זה שבשום פנים ואופן, בלי תירוצים וסיפורים, לא כדאי להכניס את קצה החוטם למקום שבו הרוח נושבת בעוז כנגד זרמי ים חזקים. זהו מתכון בטוח לים גועש עם גלים אימתניים. בלי תירוצים – חוץ מדונדס. כשישבנו עם סטיב בכניסה למצר דונדס (Dundas Strait), רק יום הפלגה מדארווין, הוא סיפר לנו על היום הגרוע ביותר שעבר עליו מעולם על הים, כשחצה את המצר הזה בעבר. זרמי הגאות והשפל מעבירים דרך המצר כמויות מים אדירות בדרכן דרומה, ורוחות הסחר מצדן (ההפוך) אינן קוטלות קנים. הן גם לא מתכוונות לשנות את כיוונם בחצי שנה הקרובה. הזרמים דווקא משנים כיוונם חליפות כל שש שעות, אבל אין שום דרך להפליג דרומה גם נגד הזרם וגם נגד הרוח. נותר רק לחכות שהרוח תיחלש כדי להקטין את הדרמה. התחזית חזתה רוחות חזקות מאוד ואנחנו חיכינו יום ויומיים וגם שלושה. ביום הרביעי התחזית נרגעה אלא שהרוח שלא התעדכנה בתחזית, כך שהמחוג טייל לו בין 25 ל 30 קשר לאורך החגיגה. מכיוון שנוהגים ליחס לימאים דמיון פורה, אני רק אתרגם את הפסקה המתאימה מהפיילוט-בוק, מדריך השייט של המקום:

"בשעות הבוקר המאוחרות, כשהרוח עלולה לעלות ל 20-25 קשר ההתקדמות מולה כנגד גלים תלולים ונשברים יכולה להיות כמעט בלתי אפשרית. לעיתים קרובות הגלים התכופים מתנשאים לשני מטר, ומביאים את הסירה לכדי עצירה מצמררת לפני שהם נשטפים על הסיפון".

הכל היה נכון (חוץ מהרוח שהייתה יותר עזה, והגלים גבוהים הרבה יותר). אבל עברנו את פרעה ועברנו גם את זה.

מצר דונדס – הסירה של סטיב

בדארווין הפרשי השפל בין הגאות לשפל מגיעים גם לשמונה מטרים, ואם לא רוצים להיתפס עם המכנסים למטה צריך לעגון רחוק מאוד מהחוף. מראה אופייני במעגן הוא של אנשים שגוררים את הדינגי (הסירה הקטנה) שלהם לאורך מאות מטרים אחרי שהים הבריז ונסוג לאחור. אז התפנקנו במרינה, שכדי להתמודד עם הפרשי הגבהים מתחבאת מאחורי סכרים שהכניסה אליהם דרך תאי ציפה (Locks).

נכנסים למרינה

אבל חאלס עם סיפורים אוסטרלים. הלוג הווירטואלי שלנו מראה, שאנחנו סוגרים מעל מאתיים ימים באוסטרליה, שזה הרבה יותר מדי למי שנפשו חייה על נדודים. את השבוע האחרון העברנו בתיקונים, סידורים ובעיקר בהעמסת מזון לחודשים הקרובים. כי עזבו אתכם מרוחות וזרמים, השיעור החשוב באמת בימאות הוא שאין דבר כזה יותר מדי אוכל בספינה שיוצאת אל הים. מחר נפרוש מפרש וניכנס לאוקיאנוס השלישי שלנו -האוקיאנוס ההודי. לעומת האוקיאנוסים האחרים, רק קומץ סירות טורח לחצות את השלולית הזאת. אחרי הכל, בקצה השני לא מחכים איים קריביים או פולינזים אלא אפריקה. אתם יודעים, הכבשה השחורה של העולם.

ישנם שני מסלולים עיקרים בים הזה: הקצר מוביל ישר הביתה דרך הים האדום. השני ארוך פי כמה, מקיף את כף התקווה הטובה. בעבר הלא רחוק שלטו פיראטים במצרי עדן המובילים לים האדום. אבל בשנים האחרונות, למרות שהאזור עדיין מוכרז "בסיכון גבוה", לא היו התקפות על יאכטות, ומשנה לשנה יותר ויותר סירות חוזרות לשוט בנתיב הזה. אנחנו, שגם ככה יש לנו דרך קבע שלושה פיראטים בסירה, היינו שמחים גם כן להגיע קצת יותר מוקדם, אלא שהדרכון שלנו לא כל כך פופולרי בשכונה, ולאורך הדרך ישנם מעט מדי מקומות לעצור בהם בבטחה, ככה שהחרטום שלנו מכוון לדרום -אפריקה. בתחילת הדרך אנחנו הולכים לעצור במקומות שלפני כן לא שמענו עליהם בכלל (אם אתם חלשים כמוני בגאוגרפיה, זה הזמן לפתוח את האטלס): כריסטמס, קוקוס-קילינג וצ'אגוס. ובהמשך במקומות יותר מפורסמים: סיישל ומדגסקר עד שנגיע לקייפטאון לקראת החנוכה.

תשמרו על קשר. נראה לי שהולך להיות מעניין.

שקיעה בדארווין