התאריך בפינה של הפוסט האחרון נוזף בי בתוכחה על שכבר יותר מחודשיים לא סיפרנו את קורותינו, ומכיוון שרוחה של סופת הציקלון "דבי" (עליה השלום) עדיין רודפת אחרינו וממסמרת אותנו למקומנו, זהו זמן טוב לשבור את השתיקה. אז היינו בסידני, ומאז הפלגנו כאלף קילומטרים במעלה החוף האוסטרלי. החלפנו מדינות מ New South Wales ל Queensland ואת הים הטזמני בים האלמוגים (Coral sea) אולם לנו זה מרגיש כאילו אנחנו עדיין דורכים במקום, מחכים "שתתחיל כבר העונה".
סידני הייתה נהדרת אבל חיידק הנדודים התחיל לנקר ובוקר אחד התעוררנו עם האנגואבר מהציביליזציה, פרשנו מפרשים והתחלנו לשוט. נו טוב, רק לשעתיים ורק עד המפרץ הקרוב. בדמיוננו הרב ובתכנונינו הדלים, ציפינו לחודשים של שיט מרגיע לאורך החוף. למציאות כרגיל היו בשבילנו תוכניות יותר מפורטות ופחות מפנקות. בשלב ראשון גילינו (בהפתעה), שלמרות שאוסטרליה נראית קטנה על המפה, אורך קו החוף שאנחנו צריכים לגמוא הוא כ 5000 ק"מ. זה מה שקורה כשלא מקשיבים בשעורי גיאוגרפיה. אז כדאי שנתחיל להזיז ת'ירכתיים.

לאורך 800 הק"מ הראשונים כמעט אין מפרצים, ונקודות העצירה היחידות הם במעלה נהרות שהכניסה אליהם מסמרת שיער במקרה הטוב וטורפת סירות במקרה הרע. בשפך הנהרות נוצר שרטון (coastal bar) ומפגש זרם הנהר בזרמי הגאות והשפל, ביחד עם הסוול יכול ליצר גלי חוף נשברים. צריך לתזמן את ההגעה לים נוח, שעת גאות נכונה, ולעבור בנתיב בו השרטון לא רדוד מדי. העסק יותר פשוט ממה שזה נשמע, אבל העיתונות המקומית ויוטיוב מלאים בסיפורי אסונות, אז החלטנו לצמצם את צליחת הנהרות למינימום ולהאריך את ההפלגות, אלא שבעונה הזאת מזג האוויר קפריזי ורוחות דרומיות מגיעות פעם בכעשרה ימים, מלוות תמיד בגשם וסופות ברקים. אפילו ברד ניתך עלינו באמצע הקיץ. באחת הפלגות הלילה נקלענו לכזאת סופת ברקים שבה כל פלאש בשמים מצניח את הלב לתחתונים. גם ביום ישנן סופות כאלה רק שהברקים נטמעים באור השמש הבוהק, ולבנות-יענה שכמונו, מה שלא רואים פחות מפחיד.

סופת ברד בפיטווטר

ככה שעם כל האוברדוז מציביליזציה, כמה שמחנו כשנגלה לנו קו הרקיע המשונן בגורדי שחקים של מטרופוליטן חוף הזהב (Gold Coast). אחרי הכל מה יכול להיות רע בעיר ששמה הרשמי הוא "גן עדן לגולשים" (Surfers Paradise). המקומיים אוהבים לתאר את המקום כלאס וגאס לחוף הים. העיר מרושתת בתעלות ונהרות, שנופשים ומקומיים משתוללים בהם בכל כלי שייט אפשרי, ומפורסמת בפארקי השעשועים שלה. השתוללות על מים יש לנו מספיק, אז פוצצנו את התקציב החודשי בפארקי השעשועים.

Goldcoast

מהגולד קואסט יוצאים איי חול ענקיים שבינם לבין היבשת יש סבך נתיבי מים, איים ושרטונות שאפשר להתקדם בהם צפונה. כך יכולנו לגוון את הנוף המונוטוני של הים בשיט תעלות מרתק, ואת השלווה שבשיט בים פתוח בחשש מתמיד מפני עליה על שרטון. נתיבי המים האלה הובילו אותנו למפרץ מורטון שבאחד מצדדיו משהו ניסה, ללא הצלחה, ליצור נמל מוגן משלדי אוניות טבועות, ובלי כוונה יצא לו אתר צלילה סוריאליסטי ומגניב. פה לראשונה באוסטרליה ראינו אלמוגים ודגי שונית . אנחנו בכיוון הנכון.

Tangalooma Wrecks

עוד יומיים של הפלגה צפונה, שני מעברי נהרות והגענו עד הלום. הלום זה האי פרייזר. האוסטרלים מדגישים שהוא אי החול הגדול בעולם, ושוכחים לציין שהוא גם מקום משכנה של קהילת זבובי החול הגדולה בתבל. קצת צפונה מכאן עובר לו חוג-הגדי וממנו נפרשת הארץ המובטחת: ים טרופי ושונית המחסום הגדולה. זה גם קו הגבול שממנו משתרע האזור שבו בעונה הלא נכונה משוטטות סופות הציקלון. רק לפני יומיים סופה מאוד משועממת כזאת, דבי שמה, כתשה את החוף האוסטרלי 300 מייל מאתנו. דיווחי מזג האויר, והתמונות באינטרנט היו מסמרי שיער ואנחנו היינו מאוד מבסוטים על הזהירות שלנו. השמחה קצת שככה כשגילינו שהציקלון, אחרי שעלה על החוף, שבר דרומה והחל דוהר לכיווננו. אומנם לא כצקלון (על היבשה הסופות האלה מאבדות המון אנרגיה ומאטות), אלה סתם כסופה עצבנית ( (Tropical Low). מכיוון שגם כאן יש רשת נתיבי מיים מוגנים בין האי ליבשת עשינו פניית פרסה ורצנו להסתתר במקום הכי מוגן באזור. עבר בשלום.

דבי פוגעת בחוף – אנחנו מתחבאים בקצה החץ

תסלחו לי על כל הקיטורים הפעם. הרופא אמר שזה מה שקורה כשמתרחקים מהאזור הטרופי ליותר מדי זמן (כבר ארבעה חודשים!). בפעם הבאה כל זה הולך להשתנות.

פסח שמח!

עוד תמונות בלינק הזה.