הגענו.

תחת לחץ, אני מוכן להודות שכשהחלטנו להפליג לאוסטרליה גם לנו זה נראה קצת יומרני. אבל עטינו את הפרצוף של "אל דאגה, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים" (פרצוף מאוד שימושי, לומדים לעשות אותו בצבא) ויצאנו לדרך.
ההפלגה האחרונה, הטרידה את כל יושבי המעגן בנומיאה שבניו קלדוניה. בעיקר בגלל שהיא אחרונה ולא ברור כמה מזל נשאר במיכל, אבל גם בגלל שיש יותר מדי אפשרויות. אם עד עכשיו היינו צריכים לקלוע לאי בגודל אפון בלב-ים, הפעם לא משנה לאן תכוון את החרטום בסוף תתקע ביבשת הגדולה. האפשרות הקלה הייתה לשוט מזרחה בתוך הרצועה הטרופית ולהגיע לצפון אוסטרליה. רק שכל האקשן קורה בסידני שבדרום, ואנחנו בכלל מנסים לברוח מהציקלונים הטרופיים. מצד שני, הדרך הישירה לסידני ארוכה ונכנסת לאזור אקלימי תוסס עם נטיות אלימות לפרקים. עברנו באמצע.

שקיעה ראשונה על היבשת האוסטרלית – ים טאזמן

בגלל שחלון התחזית המהימנה קצר יותר מהשייט עצמו, החלטנו להשתמש הפעם בשרותיו של נתב מזג אויר (weather router), מעין גורו מטאורולוגי, שמייעץ לשייטים ומתווה לכל אחד מסלול שמתחשב ברוחות המשתנות ובמהירות של הסירה. (רוב השייטים הלא אירופאים כמעט ולא זזים מטר בלי כזה נתב). המייעץ יעץ ויצאנו יחד ארבע סירות . בסופו של משט כל סירה בחרה נתיב משלה וכולם שונים מזה של הגורו ועדיין הגענו בשלום וכמעט באותו הזמן לאחר שבוע. חכמים בדיעבד שכמונו.
שישה ימים שטנו באוקיאנוס השקט, רוכבים על רוח שהשיבה רמה ברומטרית שטיילה מדרום לנו, וביום השביעי שינה האוקיאנוס את שמו ל"ים טאזמן" ועם השם החדש שככה הרוח והתחלפה בזרם המזרח-אוסטראלי (ההוא מהסרט של נמו) שזורם דרומה לאורך החוף  כמו נהר והביא אותנו עם אור אחרון לקופס הרבור (Coffs Harbour).

קופס-הרבור היא עיירת נופש מנומנמת ששמה וגאוותה מגיעים מהנמל המלאכותי הענק שמשמש כמה דייגים והרבה מאוד שחיינים, ובמרכזו מזח גדול ממדים שמשמש כמדרחוב העירוני. אבל לפני שאפשר לקפוץ למים צריך לעבור את רשויות ההגירה והמכס ששמם יצא לשמצה עד קצות תבל. בחיל ורעדה צחצחנו את הסירה פן ימצא איזה חרק סורר וריכזנו את כל האוכל שלא הצלחנו לחסל בארגזים כדי שיוחרם כמנהג המקום. אבל נפלנו כנראה על שני הפקידים הכי נחמדים ביבשת שהתביישו להחרים אפילו את מאגר הגבינות הצרפתיות שלנו (שמסוכנות הרבה יותר מטרמיטים) והסתפקו בהלאמת העגבנייה היחידה ששרדה במקרר. הורדנו את הדגל הצהוב (זה שמסמן שאנחנו מבקשים להיכנס למדינה), העלנו את הדגל האוסטרלי כנהוג (courtesy flag) וירדנו לחוף.

Coffs Harbour marina (Jan-2013) – Picture: Nikki Short Source: The Australian

אנחנו עוגנים בנמל החיצוני. המרינה הפנימית סגורה כבר שלוש שנים ומנהל המרינה מראה לנו תמונות של הגלים שהחריבו את המקום. סערת קיץ חוללה גלים בגובה של בניין תלת קומתי, שדילגו בקלילות מעל שובר הגלים העצום. "היי עצור" אני אומר לו. שמענו על הציקלונים ( שיצאנו בדיוק מתחומם) אבל אף אחד לא אמר כלום על סערות קיץ (הקיץ באוסטרליה מתחיל עכשיו!). הבחור מנסה להרגיע שהסערה הזאת הייתה חריגה, אבל אני מתחיל לחשוב שאולי לימוד מדעי האקלים לא פחות חשוב ממתימטיקה.
בביקור הקודם שלנו באוסטרליה, האוסטרלים נראו לנו האנשים הכי רגועים בעולם. רק שעכשיו, אחרי שנה וחצי של התערסלות על הגלים, גם האוסטרלי הכי עצל נראה לנו היפר-תזזיתי. על החוף מצאנו עשרות ילדים ומבוגרים, שכולם מתאמנים, כך נראה, לתחרות איש הברזל: רצים, שוחים, חותרים במרץ. היינו היחידים על החוף בלי מעש, ולרגע פחדנו שיעצרו אותנו על התבטלות.
אבל מספיק להתבטל. השבוע אנחנו צריכים להוציא את הסירה מהמים לצביעה וטיפולים, לפני שממשיכים לסידני.

The cure for anything is saltwater – sweat, tears, or the sea." –Isak Denesen"