הסוד השמור ביותר בחלק הזה של העולם הוא מזג האויר. כמו כולם גם אנחנו דמיינו לעצמנו שמיים כחולים מטולאים בעננים לבנים לקישוט ורוח נעימה שמספיקה בדיוק למלא את המפרשים ולא יותר.המציאות, כרגיל, יותר סוערת. בערך אחת לשבוע יוצאת מהיבשת האוסטרלית רמה ברומטרית ומטיילת מזרחה, וברווח שבינה לבין קודמתה נוצר מעין שקע ברומטרי שמשגע את השטים. הרוח משנה את כיוונה לצפון ואז מערב, ורגע לפני שהיא חוזרת לכיוונה ה"רגיל" (דר'-מז') היא מאלתרת: גשמים, ברקים או לחלופין אף משב רוח לרפואה. השייטים בגמלוניות רוקדים לחלילה של הרוח: כשהיא מתחילה לחוג כולם תופסים מעגן מוגן, מחכים שיעבור זעם, וכשהרוח חוזרת לכיוונה יוצאים להפלגה הבאה בתקווה להספיק להטיל עוגן בחוף מבטחים לפני הסיבוב הבא. ככה, כעניין של הרגל, כשבוע לפני הפלגה התחלנו לעקוב אחרי התחזית בניסיון להסתנכרן עם הריקוד הקבוע. רק שהפעם היכן שהוא בעולם איזה פרפר נפנף יותר מדי בכנפיו, הריטואל הרגיל השתגע והמפות הסינופטיות נראו כמו קשקוש של הילד של החזאי. בסוף התייאשנו, התקנו צמצום שני במפרש ויצאנו מערבה. יומיים שטנו בין עננים שחורים וממטרים ואנחנו עברנו בין הטיפות, בלי להירטב אפילו פעם אחת, בהפלגה נעימה במיוחד.
יומיים שטנו, והגענו אחרי שלושה. טונגה, שנמצאת ממזרח לקו תאריך, החליטה להצעיד את עצמה קדימה בזמן, ואנחנו, ברגע שהנחנו רגל על המזח, קפצנו יממה שלמה קדימה. ככה, עם קצת רמאות, השמש זורחת לראשונה על טונגה. הגענו למקום שבו מתחיל הזמן.
האמת שלא התכוונו לעצור בטונגה שהרי הזמן קצר והדרך עוד רבה, אבל איך אפשר לדלג על הממלכה היחידה בחצי הדרומי, עם מלך אמיתי ונתינים חייכנים לבושים, גברים כנשים, בחצאיות וחגורים באבנטים קלועים מקש.  יש לטונגה כמה קבוצות איים ואנחנו עצרנו להציץ בצפונית שבניהן – ואוואו (Vava'u).

Vakeatu (#16)

swallow cave

אז מה יש לטונגה להציע? בתפריט ישנן את כל המנות הרגילות: איים קטנטנים , מפרצים מבודדים, חופים חוליים מקושטים בעצי קוקוס, מים בכול הגוונים, שקיעות רומנטיות, אלמוגים קצת הרוסים ולווייתנים. הכול ארוז בצורה קומפקטית בתוך שונית שעוצרת את הסוול (הגלים) ככה שאפשר לשוט בנעימים בין האיים והמפרצים בלי שהקצף של הבירה יגלוש מהכוס.
כשנוברים אחרי מנהג יחודי לטונגאים, מגיעים למשתה הטונגאי (Tongan Feast). כמעט כל אירוע, מיום הולדת ועד הלוויה (ובטח ביקור של תייר עם מצלצלין בכיסו) הוא סיבה לחגיגה מקומית, שבה חזירון בדרך כלל מוצא את עצמו נעוץ על שיפוד, להקת דגים שוחה במחבת, והבת של בעל הבית דופקת ריקוד מסורתי.
כדי שלשוננו לא תתבלבל בחייכנו במאמץ להגות את שמות המעגנים, חברת הצ'ארטר (השכרת הסירות) המקומית מספרה את כל המעגנים, יש כשלושים כאלה, וכולם שטים ממספר אחד לשני (אל תפספסו את מספר 16!). מסביב אוירת העולם הגדול (שלא להגיד כיבוש זוחל): כמעט כל המסעדות, בתי הקפה ועסקי התיירות הם בבעלות זרה, בדרך כלל של שייטים שהגיעו לכאן לרגע ולא מצאו סיבה לעזוב. את המקומיים אפשר לפגוש בשוק, מסובבים את השיפוד במשתה, או קולעות מחצלות בכפרים כמעט נטושים.
בכמה מקומות בדרך כבר פגשנו ב- "cruisers nets". מעין רשת קשר מקומית שבה כל בוקר בשעה קבועה מודיעים הודעות לכל השייטים, ממזג-אויר ועד חיפוש אחרי אנשי צוות להפלגה. אבל הרשת של וואוואו מגיעה לשיאים חדשים: כל הארכיפלג מתנהל 24 שעות ביממה בקשר כמו תחנת מוניות: מתיאום טיפול במספנה, עד קביעת תור למספרה דרך דיווח על מצב הירקות בשוק. משהו מכיר מלון זול ? (משרד התיירות הממשלתי מכיר וכן הוא גם מאזין על הרשת).
בשורה הכמעט תחתונה, הביקור בטונגה הרגיש כמו נופש של סוף הקיץ. מעין חופשת שיט בתוך השייט הגדול. הכל כאן כל כך פשוט, ברור ומסודר. ההפלגות קצרות ורגועות. הירקות בשוק טעימים (יש אבטיחים!), הנוף נהדר. אחלה עולם שלישי.

כמו שאפשר להקיש, הפוסט נולד/ מוקלד בתקופת ההמתנה לחלון מזג אוויר להפלגה הבאה. בפסקה הראשונה הרוח ילל מכל הכיוונים וברקים רקדו מסביב. עכשיו השמיים בהירים ואין אף אדווה על המים. בין לבין המחשב, ביחד עם שאר המכשירים האלקטרונים החשובים שלנו, מצא מקלט מהברקים בתוך התנור, שאמונה עתיקה של יורדי ים טוענת שהוא כלוב פארדיי מצוין.
שנת לימודים פוריה. להתראות בפיג'י!

עוד תמונות בלינק הזה.