טהיטי והאי הכי בעולם: איי הסוסייטי

מלכתחילה, עוד מלפני שיצאנו לדרך, שני אייקונים משכו אותנו כמו מגנט לאוקיאנוס השקט: הראשון הוא טהיטי והאחר בורה-בורה. לטהיטי נמשכנו בשל הסיפורים הפנטסטיים שנקשרו בו, ולבורה נמשכנו בגלל אילן ברד. רק כשכמעט הגענו גילינו ששניהם מאותה השכונה: איי הסוסייטי (Society Islands).
מאז ומתמיד כל הדרכים באוקיאנוס השקט מובילות לטהיטי ומעטים החוצים את הים ואינם עוצרים כאן. "מגלי העולם" האירופים הראשונים שהגיעו לכאן לפני 250 שנה חזרו עם סיפורים ששמים בצל את ההיפים של שנות השישים. סקס, פרחים ומיץ אננס. בילוי אקזוטי עם נערה פולינזית בעבור מסמר ברזל, עד שספינות העץ של קפטן קוק התפרקו כשרק נכנסו לנמל (ועד היום תופסים כאן במכס, מדי פעם, איזה תייר קשיש עם קופסת מסמרים במזוודה).
העיר המרכזית בטהיטי היא פאפייטה (Papeete), ממש במרכזה בנו מרינה חדשה ושם עגנו. אחרי חודשים של עיירות-ספר, כפרים זעירים ומפרצים נטושים, פאפייטה הייתה בשבילנו חגיגה. הזדמנות למלא את המזווה באוכל טוב, לחדש את המלתחה, לדפוק תספורת וסתם לבהות באנשים. רוב השייטים עוצרים רק לרגע ובורחים לאיים האחרים, אנחנו נהננו מכל רגע בעיר וגם חרשנו את שאר האי במיני-קופר העצבנית של איריס.

האמת שהסיפורים על טהיטי של פעם נשמעו גם לנו כגוזמאות עד שהתחילו חגיגות ההיווה, חודש של חגיגות שבמרכזן תחרויות שירה, ריקודים וענפי ספורט שלא תראו באולימפיאדה הקרובה. כבר ביום השני שלנו בטהיטי הלכנו לצפות בתחרות שירה וריקודים בליגה הלאומית. השירים היו צורמים ברמה בינלאומית, אבל הריקודים היו סיפור אחר. ומכיוון שהתחרות גם מצולמת ומוקרנת על מסכי ענק, אז לפי הקלוז-אפים אין ספק שבפולינזיה האיבר הנחשב ביותר הוא הישבן. ואי אפשר להתכחש, המוח היהודי אולי ממציא לנו פטנטים, אבל הישבן הפולינזי מחולל ניסים. בקטגורית הסולו, הפולינזית היפיפיה סובבה את הטוסיק יותר מהר משלב הסחיטה המהירה במכונת הכביסה שלכם. ויש גם סולו גברים שבהם מוחאים ברכיים (פותחים וסוגרים את הרגליים) כשהם כפופות. צריך לראות בשביל להבין ולנסות כדי להרגיש כמה זה קשה. חוצ'מזה כל קבוצה (היו שניים כאלה במופע שלנו) כללה עשרות רקדנים ורקדניות, שלבושים (?!) בעיקר בקש, עלים ופרחים. לפי הכרוז כל קבוצה המחיזה סיפור פולינזי מיתולוגי, אבל למי שלא מכיר את המיתולוגיה הפולינזית, המופע נראה כמו קברט למבוגרים.
בהמשך, כמעט בכל אי שעצרנו, בלי שום תכנון, יצא לנו לראות את מופעי ההיווה המקומיים עם אותם שירים צורמים וענטוז נהדר. לרציף באי וואינה (Huaine ) הגענו בדיוק בשריקת הפתיחה לטריאתלון שליחים פולינזי: שחייה, חתירה באאוטריגר קייק (מין קייק עם גלגל עזר), וריצה עם מוט עמוס פירות. ישנם גם תחרויות קילוף קוקוס, הרמת סלעים, וקליעה בכידון על אגוז קוקוס – אבל אותן פספסנו.

תחרויות היווה בוואינה

בחזרה לפאפייטה, באחד הערבים כשהילדים השתוללו כהרגלם על הרציף, פגשנו את איריס, ג'קי ויובל (בן 10), שחיים בטהיטי. יובל שמע עברית וחשב שהוא מדמיין, והשאר היסטוריה. אחרי ארוחת ערב בסירה, כבר קיבלנו את האוטו של איריס במתנה לכמה ימים, ושבוע אחר-כך איריס ויובל הצטרפו אלינו לקייטנת שייט של תשעה ימים. בשביל הילדים שלנו אין צעצוע שיכול להשתוות לילד אחר ועוד אחד נחמד שמדבר עברית. אחרי שיובל ואיריס עזבו גילינו שהסירה שלנו שקועה עוד יותר מכובד המתנות שהרעיפו עלינו . גם את תמר, שמעבירה את החיים בכיף ובטרמפים על סירות של אחרים פגשנו בטהיטי. וגם את אלי חסיד מפריז ומברוקלין, שגר על אי פרטי בבורה בורה, ובפתח הבקתה שלו על שפת המיים מוצבת דרך קבע חנוכיה (ממש אמפריה העם היהודי הזה)
בטהיטי חיים ולמוריאה ( (Moorea, האי השכן, מגיעים התיירים לבלות. אז שטנו למוריאה. הנוף בכל איי הסוסייטי מרהיב. הרים ירוקים, מוקפים בלגונה כחולה שתחומה בשונית אלמוגים בצבע טורקיז. כמעט מושלם. רק שאין כאן כמעט אלמוגים חיים ודגי שונית. מועדוני הצלילה, שצריכים אטרקציה ללקוחות, מאכילים את הדגים הגדולים. ובאמת לשחות עם טריגונים וכרישים במים בעומק מטר זאת חוויה יוצאת מהכלל. בניגוד לנוף המרגיע, כולם כאן מתרוצצים מסביב חדורי אדרנלין על סירות מהירות, אופנועי ים וטרקטורונים. אנחנו (שאלרגים לאדרנלין) שוטטנו בלב האי שחלקים גדולים ממנו הם שדות אננס.

בין טהיטי ומוריאה לשאר איי הסוסייטי מפריד לילה שלם של הפלגה שלאחריו דילגנו בין שאר האיים בלי לפספס כמעט אף אחד. בראייטאה ביקרנו במקדש ( (mar'eהכי חשוב בפולינזיה, בטהה (Tahaa) צללנו ב"גן האלמוגים", מעין נהר בין שני איים שנשמרו בו אלמוגים חיים ולהקות דגים צבעוניות. לכל אחד מהאיים קסם משלו אבל מכולם אהבנו את וואינה שהשייט בלגונה שלו הרגיש כמו שיט תעלות בסקוטלנד, והמעגן שבקצהו (Avea Bay), שתחום בין חוף לבן אין סופי והשונית הרדודה מהצד השני, היה מקסים.

את בורה-בורה שמרנו לסוף. על האי למדתי מבחור ושמו ברד, שבשרות מילואים אחד הקריב את קרקפתו לביטחון המדינה. בימים שאחרי הפציעה (כשהגולגולת של ברד עוד נראתה כמו זו של פרנקנשטיין) בזמן שקשקשנו על החיים והעולם הגדול, הוא שלף: "ועל בורה בורה שמעת? זה האי היפה ביותר בעולם. לשם אני רוצה להגיע." אני זוכר שהתמונות באינטרנט של פעם היו בעיניי חלומיות אבל להגיע לאוקיאנוס השקט היה אז חלום מופרך עוד יותר.

כבר מטאהה אפשר לראות את קו הרקיע המשונן שהפך לסמל המסחרי של בורה-בורה. אבל רק כשמגיעים מבינים למה האי הפך ליעד נכסף למאיון העליון. שייט בלגונה מסביב הוא כמו טיול בתוך קלידוסקופ ענקי עם אינסוף גוונים. אלא שכולם רוצים להגיע למקום "הכי הכי", וכל חוף הוא פרטי עם מלון יוקרתי ובונגלוס על המים, שזה אחלה אם אתה בירח דבש, אבל קצת פחות אם אתה נווד על סירת מפרש. בסוף מצאנו מפלט בפינה הכי נידחת של האי, בתוך כפולת אמצע של הנשיונל גאוגרפיק.
אולי בעיניים אובייקטיביות פאפייטה של טהיטי היא עיר נמל רגילה ובורה-בורה הוא עוד אי בשרשרת איים יפה. אבל למזלנו אנחנו לא אובייקטיבים ובמשקפיים הוורודים שלנו טהיטי אקזוטית וקורצת ובורה הוא הכי יפה בעולם.