האיים בפולינזיה נולדו כהרי געש, מתפרצים בשחצנות לשמיים. כאלה היו איי המרקיזה הצעירים שזה לא מכבר השארנו מאחור. בחלוף הזמן שוחקים הרוח והמים את פסגות האיים ומנמיכים קומתם, ובו בזמן צומחת מסביב לאי שונית אלמוגים המקיפה את האי  כגדר גבול. אלו איי שונית מחסום (barrier reef) וכאלה הם איי הסוסייטי תחנתנו הבאה. לבסוף, בערוב הימים, גרעין האי מתבלה, מתפורר ונעלם כולו ונשארת רק שונית המחסום שמגדרת עכשיו אגם מים ללא אי. אלו הם איי האלמוגים או האטולים שבהם אנחנו נמצאים עכשיו. כך על כל פנים מספרים הספרים שקראנו, ויש שחושבים שהכל בכלל נוצר בדרך אחרת.

אם תסתכל על תצלום אוויר של המקום בו אנחנו נמצאים, איי הטואמוטוס (Tuamotus), יתגלה לעינך מחזה מתעתע. באמצע האוקיאנוס שתולים שרשראות של אגמי מים כמו צמיד פנינים או קעקוע מסתורי. ולמרות שנראה שיבשה מקיפה את האגם, חלק גדול מהקונטור הוא שונית השקועה מתחת לפני הים ורק שברי איים (הנקראים מוטו), שגובהם כגובה דקל ששורשיו בתוך הים, מציצים מדי פעם. לרוב האגמים האלו, שגודלם משתנה וחלקם נמתחים על עשרות קילומטרים, יש מעבר אחד או שניים (pass) שדרכם מתחבר האגם לים וגאות ושפל שולטים בהם חליפות. על אטול כזה בטואמוטוס סיימה הקון טיקי את מסעה הפנטסטי, על אחר פוצצו הצרפתים פצצות גרעיניות.

אטול מגובה פני היים

בעבר הוציאו תושבי האיים את לחמם מהאדמה ביצוא קופרה (copra), בשר קוקוס מיובש לתעשיית התמרוקים, ואחר כך פנו אל הים וחלקם התעשרו מ"הזהב השחור" גידולי פנינים שחורות מתורבתות שהמינרלים בלגונות עושות להן טוב.  (עד שמרוב חמדנות הציפו את השוק בפנינים ומחירן ירד פלאים).  ועכשיו חלק מהאטולים מתפרנסים מתיירות, כי אין כמו חופשה רומנטית לחוף לגונה טרופית באוקיאנוס השקט. ככה לפחות מספרים העלונים שקראנו, ויש שחושבים שזה עוד חור נידח.

את איי המרקיזה עזבנו עם עקצוץ קל בעורף , עקצוץ שנולד משתי סיבות: האחת טמונה בשם שנתנו הספנים לקבוצת האיים הזאת "הארכיפלג המסוכן", והשנייה קשורה למזג האויר. באשר לראשונה, עד לא מזמן כשיורדי הים היו גברים עם זקן, מקטרת וקעקוע שמצאו את דרכם בכוכבים,  לא היה כל כך פשוט למצוא את דרכך בסבך הלגונות והשוניות. וגם כיום כשחנונים כמונו מוצאים דרכם בלוויני הניווט, רבים סיפורי האימה על המעברים הצרים לתוך הלגונה, שגם אם מיקומם ידוע, זרמי הגאות שבהם חזקים ויכולים לגעוש מאוד.  ובאשר למזג האויר: הווטרנים בשייטי הפסיפי, הזהירו אותנו ממזג אויר לא טרופי בעליל שמתגלה לאחר איי מרקיז. אפיקים ברומטרים (Through) שצועדים בסך ממערב למזרח ומתנהגים כמו חזיתות ים תיכוניות, משנים את כיווני הרוח סביב השעון ומביאים איתם רוחות עזות וגשם. וגם אזור ההתכנסות הדרום פסיפי (SPCZ)  אחיו הקטן והתזזיתי של איזור ההתכנסות הטרופי שמתאפיין בחוסר יציבות רוחני. תחילתו של ה SPCZ בצפון אוסטרליה וסופו בטואמוטוס, והוא נודד בחוסר מנוחה צפונה ודרומה בתדירות יומית, ואוהב סירתו ירחק. בסופו של דבר ארכה הדרך מנוקוהיבה שבאיי מרקיזה עד לפקרבה (FakaRava) שבטואמוטוס ארבעה ימים, ועד עכשיו אין אנחנו יודעים מה פגע בנו ביום השלישי: שקע, איזור התכנסות, או סתם סופה עצבנית. אבל הרווחנו שיעור מעשי במזג אוויר סוער באמת, שהרוחות נושבות בו בארבעים קשר והגלים מטפסים לגובה, קצוותם העליונים שקופים כזכוכית טורקיז, וכול גופם מכוסה רסס לבן. אבל שוטי שלנו בנויה לתלפיות ויצאנו כמו שנכנסנו בלי שום נזק רק קצת רטובים.

בסופו של דבר ביקרנו בשלושה אטולים מתוך כשבעים. על המוטו (האי) העיקרי בפאקאראבה  יושב כפר קווי שמרגיש כמו קיבוץ. מדשאות ירוקות זרועות אגוזי קוקוס, חצרות בלי גדרות ודלתות הבתים פתוחות לרווחה לרחוב. רוחב האי כ 500 מטר ומחלון אחד של הבית רואים את האוקיאנוס שוצף, מהחלון הנגדי אגם רגוע.  אבל השקט מעל המים מסתיר עולם סוער מתחתם. כשהאקשן העיקרי מתרחש בפס המחבר את הים לאגם ומכול העולם מגיעים לכאן צוללנים. בלית ברירה נרשמתי לצלילה וקפצתי לבדוק על מה המהומה.

נסיעה קצרה בסירת מנוע אל מחוץ לפס, בדיקת ציוד אחרונה, צעד גדול ואני בתוך זרם הגאות הנכנס לאגם. אנחנו בועטים את דרכנו למטה ובעומק 30 מטר נאחזים באלמוגים על הקרקעית. רק כשאנחנו נעצרים הזרם מורגש בכול עוצמתו (10 קמ"ש) ומאיים לתלוש אותנו קדימה, אבל אחרי שנייה מתגלה מחזה עוצר נשימה: עשרות רבות של כרישים אפורים מזפזפים להם מצד לצד במהירות כמו ניו-יורקרים בשדרה החמישית. אף אחד מהם לא מעיף לעברנו מבט עד שמדריך הצלילה מתחיל לנקוש  ולהרעיש  וכמה כרישים באים להציץ מקרוב על התיירים. אנחנו נשארים כעשרים דקות והעין לא שבעה. אחר כך אנחנו מרפים מהקרקעית ומתחילים לדאות במהירות לתוך האטול. כמו סופרמן אנחנו טסים, עולים ויורדים בין ואדיות של אלמוגים צבעוניים, בחלקם עוד חבורות כרישים, בכולם דגי שונית, עשרות מינים וצבעים. לבסוף אנחנו נוחתים בערוץ צר עם קרקעית לבנה שנקרא "עלי באבא" על שם האוצרות שבו: בחול הלבן קבורות שיני כריש רבות. יוצאים מהמים. העיניים של כולם בורקות. הגוף רועד מקור והתרגשות. שותים תה חם להירגע. ואז נועלים סנפירים, מהדקים שוב את המסכה לפנים וקופצים לסיבוב נוסף.

מפאקראבה הפלגנו לטאו (TOAU), אטול קטן שבקצהו הצפוני יש מעבר "מדומה", בהתחלה הכניסה לאטול מתרחבת ונראית מבטיחה אבל בסופה היא סגורה בשוניות. באמצע נוצר מעגן מושלם מוגן מהזרם והגלים. על החוף גרים זוג ושלושה כלבים. האישה, וולנטין הגיעה לפני חמישים שנה, כשהיא רק בת ארבעה ימים, בסירתו של סבה שחטף אותה מהוריה וברח למוטו הזה שהיה עד אז לא מיושב (היה מקובל בחברה הפולנזית שילדים גדלים במשפחה המורחבת ולא על ידי הוריהם, אבל לרוב הדבר קרה בהסכמה). עשינו לנו מנהג וכול בוקר יצאנו לטיול בוקר: נסחפים בזרם בלי להתאמץ  בין האלמוגים הרדודים כשאין ספור מיני דגי שונית משוטטים להם כמונו בלי מעש.

אחרי יותר משבוע נפרדנו בצער מוולנטין והדגים ושטנו לרנגיורה (Rangiora). זה אטול ענק (השני בגודלו בעולם), ובו שני כפרים, עשרה מועדוני צלילה ומלון מפואר. עגנו ליד המלון וקיווינו שהרוח תביא לנו משם רסיסים של יוקרה. האטול כל כך גדול, שגם בזמן הרוגע שבין הגאות לשפל, עדיין המעבר שלו שוצף כמו נהר הררי, והמעבר פנימה הרגיש כמו ראפטינג שבו לא ברור מי שולט בסירה (מה שלא מפריע לסירות מועדוני הצלילה להיכנס למעבר גם כשהזרם בשיאו כאילו מדובר בירקון בשיא הקיץ). בקצה המעבר ישנו אי קטן שחוסם את הזרם ולמרגלותיו שונית שמכונה "האקווריום". חידשנו את טיולי הבוקר שלנו: שטים לקצה האקווריום, קופצים למים (כשהדינגי קשורה אלי), נסחפים כמו בסרט נע עד הקצה השני, מטפסים חזרה לדינגי, שטים לנקודת ההתחלה וקופצים שוב, עד שמתעייפים. רגע אחרי שטובלים את האף במים מבינים למה יש כל כך הרבה מועדוני צלילה כאן, ולדגי השונית הרבים שהתרגלנו לראות בטאו הצטרפו בכל צלילה גם כמה כרישים (black tip) שהוסיפו התרגשות בהתחלה ואחר כך הפכו לחלק טבעי מהנוף.

חלאס, זזים. זה לא שהתעייפנו מהשלווה, האלמוגים והשקיעות, אבל הגיע הזמן לקצת המולה של עיר גדולה עם פיח, צפירות מכוניות וסופרמרקט נורמלי. התחנה הבאה: טהיטי.

עוד תמונות בלינק הזה.

סרטון מהצלילה כאן