אין מה להגיד. שיחקו אותה הצרפתים. בכל פינת חמד בעולם סידרו לעצמם סניף מקומי עם המרסלייז והבולונז'רי. בקריביים השתלטו (בצורה נאורה כמובן)  על חצי תריסר איים וכאן רבע אוקיאנוס שלהם. פולינזיה רבתי היא השכונה המרכזית באוקיאנוס השקט (המשולש בין הוואי, אי פסחא וניו זילנד) והרובע הצרפתי מורכב מאיי מרקיז( (בעצם הם על שם איזה מרקיזה פרואנית), הטואמוטוס ואיי הסוסייטי (טהיטי רבתי). אז כשהיבשה הציצה בקו האופק הזלפנו קצת בושם על הבגדים והנפנו את דגל צרפת על התורן.
הספציאליטה של איי המרקיזה הם הנופים הדרמטיים, ופטו-היווה (Fatu Hiva) נחשב למרהיב מכולם.  אז למרות שהאי איננו נקודת כניסה רשמית (port of entry) כמעט כל הקרוזרים (במיוחד הצרפתים וגם אנחנו) מצפצפים על החוק ועוצרים כאן. ובאמת בעיניים אובייקטיביות של מי שלא ראה יבשה שלושה שבועות, המפרץ עוצר נשימה: עמק צר מוקף צוקים תלולים, עמודי סלע פאליים בפתחו ובקצהו חוף עם כפר קטנטן ומגרש כדורגל.

את יום ההגעה הראשון בילינו כמובן במים, ורק למחרת גייסנו אומץ לרדת ליבשה כשבליבנו תקווה כפולה: למצוא ירקות טריים ואינטרנט מלבלב. אינטרנט מצאנו בצ'יק. כשביקשנו לקנות כמה אשכוליות ובננות (זה מה יש, תשכחו מירקות), המחיר הנקוב היה זוג נעליים, או כמה חבילות סיגריות. חזרנו למחשב, לכרוב ולבצל שלנו בסירה. תכננו להישאר רק יום יומיים ולאחריהם להמשיך לאי המרכזי, אבל לא מצאנו סיבה למהר. טיילנו למפל מים נחמד במעבי האי וליקטנו אגוזי קוקוס ולימונים. כשכבר אזרנו כוח להמשיך, גילנו שלמחרת מגיעה ספינת האספקה לאי. הספינה (ארנואי שמה) חצייה ספינת משא וחצייה אניית נוסעים מגיעה לאי כל שלושה שבועות, וכל ביקור שלה הוא חגיגה. ובאמת ביום ההגעה המפרץ לבש חג ונשות הכפר ענדו זרים לראשיהן ולמותניהן. על הרציף נערמו חבילות ושקים, וברקע להקת נגנים מקומית שרה לעצמה. הארנואי, שמפאת גודלה לא נכנסה למפרץ, פרקה סירות משא ונוסעים קטנות והחלה שופכת את מטענה לאי (מטען שהיה מורכב בעיקר מבקבוקי קוקה קולה ותיירים קשישים). אנחנו הקרוזרים (היאכטונרים), לא נחשבים בכפר תיירים, ולכבוד התיירים האמיתיים ארגנו בבית הספר מופע ריקודים עם כיבוד, ואנחנו ועוד שתי משפחות צרפתיות תפסנו מקומות בשורה האחרונה.

Tahuata

כשאפילו הכרוב נגמר, יצאנו לדרך לעיר הגדולה, אבל בדרך לא התאפקנו ועצרנו באי  Thuata במפרץ ששמו שוחה לפניו. כיאה למעמדו, המפרץ היה צפוף כמו מעגן יווני בשיא הקיץ (כשאת רוב הסירות אנחנו כבר מכירים. ממש שכונה צפה), אבל כמובטח שחינו עם מנטות ענקיות, ואחר כך קרטענו (אנחנו עדיין עם מנוע יחיד) להיווה הואה (Hiva Oa) והטלנו עוגן במפרץ ליד סירה שמניפה את הדגל הכחול לבן (מריו, מיכאל, זוהר ודוב, שסיימו בדיוק את החצייה שלהם מפנמה באותו יום). עכשיו יש כמה פולינזים שבטוחים שישראל היא מעצמת שייט עולה.
היווה הואה הפילה בקסמה המסתורי את הצייר פול גוגיין ואת השאנסיונר גא'ק ברל שעברו לכאן בערוב חייהם, וגם אותנו לכדה ברשתה בזכות טנדר הירקות הטריים, שחנה ליד הדואר. ככה קבענו שיא אישי חדש של שלושים ושתיים יום בין חנות ירקות אחת לשנייה. לפני שהגענו לא ידענו למה לצפות מבחינת מילוי המזווה, אבל הסינים הגיעו לכאן לפנינו ובאיים הגדולים יש סופרמרקטים ושווקי ירקות עם כל מה שרוצים. המחירים קצת יותר יקרים מרמי לוי, אבל לא בהרבה. רק הבגטים מסובסדים על ידי הממשלה ולפי הכרסים המרקיזיאנים, זהו סבסוד פופולרי מאוד.

אחרי שגם תיקנו סוף סוף את המנוע (הזמנו משאבה חדשה מטהיטי) שכרנו טנדר ויצאנו לשוטט באי. בכביש עקלתון צר שכולו סרפנטינות ורובו כבוש עפר, טיפסנו מאות מטרים ללב ההרים הירוקים וירדנו בצד שני דרך מפרצים ציוריים, למקדש פולינזי (ma're)  שבו צלמיות אבן מסתוריות  (tiki) אפופות מסורות עתיקות מהימים הטובים שלפני הגעת המסיונרים. (טיולי היבשה האלה ברכב הם החלק הכי מסוכן בטיול שלנו).

Tikis in Lipona – Hiva Oa

הציניקנים אומרים בצדק, ששייט (קרוזינג) הוא בסך הכל "תיקון היאכטה במקומות אקזוטיים", ושלושת השבועות במרקיז היו אקזוטיים ועמוסים בתיקוני תקלות וטיפולי טיפולים כיאה לסירה שנתנה עבודה. הנה רשימה חלקית: תיקון מד רוח (שבר בחיבור ראש תורן), החלפת משאבת מי ים, סתימת אבנית בצינור הניקוז באסלה, טיפול וינצ'ים, ניקוי התחתית של הסירה, תיקון חיבורי המפרש לתורן (אחד נתלש ממקומו), מקלחת לדרור.

לנוקוהיבה (Nuku-Hiva)הגענו באיחור קל של מאה וחצי. ציידות לוויתנים ופריגטות מלחמה נהגו לעצור במפרץ המוגן והיפה שפתחו בתחילה צר ואח"כ מתרחב ומתעגל לפרסה, וצוקים ירוקי עד מקיפים אותו סביב כמו באמפיתאטרון ענקי. אותם נוסעים סיפרו סיפורים דמיוניים על ממלכות זעירות, פראים מקועקעים ונימפות ים שאמנם לא הכירו את חווה אבל את מלבושה כן (אם כי עלה התאנה הוחלף בבד עשוי סיבי עץ הנקרא טאפא  ובשרשת פרחים טרופיים). היום נותרו הנופים הקסומים, אך הפראים התבייתו (אבל על הקעקועים לא וויתרו) ובתולות הים הפכו חסודות.

באחד הימים עצרנו במפרץ שכן ששכנה בו ממלכה של אוכלי אדם חמודים, עמק שופע בפירות טרופים, קרמבולות ופומלות, בננות ולימונים, עצי קוקוס ופרי עץ הלחם המוזר. בין עצי הפרי לשרכים עדיין קבורים שרידי מזבחות, פטרוגליפים ואלילי אבן. על העמק סוגרים קירות של מאות מטרים ובקצהו נופל אחד המפלים הגבוהים בעולם. בחזרה מהביקור במפל עצרנו לסעוד אצל זוג פולינזי צעיר שגר בעמק, מעבד את עצי הפרי ומבשל לעוברי אורח כמונו ארוחות מסורתיות (ומדי פעם מבשל עוברי אורח כמונו כארוחות מסורתיות).

קל לשכוח את מניין הימים ולשקוע בפינוקים שמציעה המרקיזה, אבל עוד חודש מגיע לשיאו פסטיבל ההיווה בטהיטי, וביננו לשם שוכנת קבוצת איים יוצאת דופן במיוחד שאנחנו לא רוצים לפספס. אז זה הזמן לפתוח את שק המפרש ולנדוד שוב.

עוד תמונות יש בלינק הזה.

(וגם הצלחנו סוף סוף בעזרת משרד התקשורת הצרפתי לעלות את התמונות מהגלפגוס ומהחצייה)