על קיר המטבח בבית הייתה תלויה לנו מפת עולם גדולה שבמרכזה האוקיאנוס השקט ועליה היינו רוקמים תכניות ומשננים שמות של איים רחוקים. צריך היה רק לחצות את הקטע הכחול הריק והענק (בערך שיבר) בין גלפאגוס לפולינזיה הצרפתית, הקטע הנידח ביותר בתוכנית שלנו, ואחריו נפתח עולם חדש של ממלכות איים אקזוטיות. השאלה שעמדה באוויר (בלי תשובה) הייתה: איך בדיוק קופצים את הקפיצה הנחשונית הזאת? נו, הגיע הזמן לברר.

יוצאים לדרך`

יוצאים לדרך. רגע לפני, עלינו על הדינגי ויצאנו לסיבוב אחרון במפרץ, נפרדים ממושבת הפינגווינים שמולנו, מאריות הים, מכרישי הגלפגוס המיניאטורים. חזרה בסירה אני מזין את נקודת הציון והמחשב ניווט פולט בחיוך "עוד 2898 מיילים ימיים ליעד". בדיקה אחרונה שהכל קשור ומאובטח, מרימים עוגן ויוצאים. ככה מרגיש חופש.

פני הים חלקים בלי אף אדווה. הסוול, גלי הגיבוע, עולים ויורדים באיטיות כמו בית חזה של ענק ישן. מחוץ למעגן מתחילים לראות נקודות בהירות, כמו מצופים, מפוזרות על פני הים. כשמתקרבים הנקודות מתגלגלות לצבי ים שצוללים כשאנחנו מתקרבים. מנטות ענקיות  מרחפות כמו צל על פני המים. באין רוח אנחנו עדיין עם מנועים מטרטרים. אחרי כשעתיים אנחנו עוצרים ליד צב נרקסיסט שדופק פוזות למצלמה. בסוף סשן הצילומים אני נותן בגז והמנוע השמאלי מתחנן לעזרה: אין פליטת מי קירור. בלי חשק אני קופץ למים (קפואים!) ומנקה את פתחי היניקה של המשאבה, חוזר ומנקה גם את המסנן. לא עוזר. אני  שם לב שציר המשאבה בכלל לא מסתובב, מחליף אימפלר ואחריו רצועה. מגרד בראש. לא עוזר. ציר המשאבה תקוע וזה כבר עניין לדרג ב'. ככה על היום הראשון בחצייה הכי ארוכה שלנו, עוד לפני שהספקנו אפילו לחטוף איזה מחלת ים קטנה, שבק לנו מנוע. בעברית תקנית קוראים לזה מזל מחורבן. אנחנו מחליטים לא לחזור לגלפאגוס אלא להמשיך בכל זאת. אחרי הכל יש לנו שני מנועים, ובחצייה בכלל לא אמורים להשתמש בהם.

אנחנו לא מוצאים את הרוח שהתחזית הבטיחה לנו. בלילה במקום רוח התישב עלינו ענן וערפל. לא רואים כלום והכל רטוב. באין ירח, נקודת האור היחידה בסיפור היא פנס הראש שלי. גם למחרת האוקיאנוס הגדול ממשיך ומתנהג כמו שלולית חורף בשלהי הקיץ ואנחנו מתקדמים בקצב הליכה. בסוף היום השלישי אנחנו מוצאים את רוחות הסחר ( או לפחות קרובי משפחה מדרגה שלישית) ומתחילים לזוז. אבל רק בבוקר היום הרביעי האוקינוס סוף סוף  משיב רוח בברכה. הרוח דרום מזרחית ופנינו לדרום מערב, ככה שהרוח פוגשת את הסירה מהצד ואפילו ב"קדמית" ואנחנו ( בסטנדרטים שלנו) טסים על הגלים וגומאים ביממה שאחרי  175 מייל. רק אחרי עשרה ימים הרוח תזוז מזרחה ואנחנו נחזור לערסול הנעים של שייט ברוח מלאה (downwind).

בלילות, סוף סוף בלי עננים ובחושך מוחלט, רואים שמיים חדשים – הרקיע הדרומי. הקונסטלציות המוכרות מהבית כמעט נושקות לים ומצביעות לכוכב הצפון שמתחבא מעבר לאופק. בין לבין אנחנו מתמקצעים בכל רזי הבהייה: בהייה בקו האופק, בזריחה ובשקיעה, בענני גשם וכבשה, בהייה בגלים ובקצפם.

כמו הגלים, כל הימים נראים זהים ואף יום אינו דומה למשנהו. בחמש בבוקר אני מעיר את לילך וצונח למיטה. עד שהילדים מתעוררים לילך כבר מספיקה להתפיח לחם, שהריח שלו ייכנס לי לחלום. הילדים אוכלים ארוחת בוקר, כותבים ביומן, ולכל אחד יש מטלת ניקיון בסירה. בתשע אני מתעורר ועובר על הסירה לחפש נזקים (ולהעיף את הדיונונים והדגים המעופפים חזרה לים), לילך פורשת לשנת בוקר קצרה. באחד עשרה אנחנו אוכלים ארוחת בוהריים שאחריה יש שיעור ימאות לילדים (בכל זאת שיצאו עם מקצוע מהטיול הזה). בצהריים יואב ממלא את הלוג היומי ומסמן את המיקום שלנו על המפה. כל כמה ימים מתחברים עם הטלפון הלווייני מורידים תחזית מזג אויר ואימיילים. בשתיים ארוחת צהריים שאחריה מתחילים הלימודים ואני תופס שנ"צ.  בחמש וחצי עושים הפסקה ממרוץ החיים המתיש ופורשים לתה מנחה – הגרסה החנונית של דרינק מול השקיעה (sundowner). אם מישהו עוד יכול לדחוף משהו לבטן (משתנה עם הלחץ הברומטרי) לילך מכינה ארוחת ערב, פיפי ולישון. משמרות הלילה מתחילות: אני עד עשר, לילך עד אחת, ושוב אני.

הזמן טס בלי שנרגיש או נשתעמם (אם כי הילדים מתלוננים שאין להם מספיק זמן חופשי למשחקים). אם לדייק, הזמן מציית לשני חוקים פיזיקליים: טס בימים ומאט בלילות, ומתארך ככל שמתקרבים ליעד . לאף אחד אין מושג כמה ימים אנחנו מפליגים, במקום זה הילדים עוקבים אחרי קווי האורך: כל עשרה חגיגה קולינרית קטנה, כל חמש עשרה מזיזים את מחוגי השעון אחורה.

אז מה בין החצייה של האוקיאנוס האטלנטי לבין זאת באוקיאנוס השקט? אומנם המרחק כמעט זהה והמים מלוחים בשניהם, וגם משטר הגלים והרוחות די דומה, אבל יש לקטע הזה בין גלפאגוס לאיי מרקיז איזה תבלין נוסף של הרפתקה והתרגשות. אם בחציית האוקיאנוס האטלנטי, יצאנו מעיר אירופאית עם מרינה מדוגמת (עם בעלי מקצוע וחלפים) והגענו גם למרינה שכזאת בסוף, ומסביבנו חצו באותו זמן עוד מאות רבות של סירות באירועי שייט מסודרים (ARC, והראלי שלנו) הרי שעכשיו הרמנו עוגן ממעגן באי נידח אחד, והטלנו אותו אחרי עשרים יום במפרץ באי נידח אחר, והכרנו את כל הסירות שהפליגו מסביבנו ( כ 12 במספר) שגם הם יצאו כל אחד ביום אחר. ובכלל האטלנטי באמת נחצה בדילוג אחד (שהרי הקריביים באותו קו אורך של יבשות אמריקה הצפונית והדרומית), אבל מאיי מרקיז ועד ליבשת הקרובה יש עוד יותר מארבעת אלפים מיילים ימיים.

באנגלית יש מלה מיוחדת (landfall) לרגע הנכסף הזה, אחרי מסע ארוך בים, שכבר מתקרבים והעיניים במקום לבהות סורקות בקפידה את קו האופק עד שמישהו צועק "יבשה באופק".  וכבר סיפרו לנו שהרגע הזה בהגעה לאיי מרקיז מתוק במיוחד. ואכן כך קרה. ולא רק בגלל השייט הארוך, וההזדמנות לשנת לילה רצופה, או בגלל ההגעה לחוף מבטחים בקטע ים נידח במיוחד, אלה גם בזכות המראה המרהיב של צוקי גרניט שמזדקרים משום מקום לתוך העננים ממש כמו טירה מצוירת בסרטי דיסני.

מספרים  להמונים

שייטנו  2968 מיילים במשך 20 יממות. הממוצע היומי כ 148 מיילים ימיים. (באוקיאנוס האטלנטי הממוצע שלנו היה דומה 153 מיילים ביממה) רוב הימים המהירים הם בחסות הזרם המשווני (עד קו 120 מערב) שתרם בנדיבותו 1-1.5 קשר.

12 ימים שייטנו ברוח צד-גבית והשאר ברוח מלאה. כ 8 ימים השתמשנו בג'ניקר (המפרש האסימטרי הצבעוני המגניב שלנו) שמוסיף בערך קשר למהירות כשהרוחות חלשות. ניסינו גם להפליג עם שני חלוצים (ג'ניקר וחלוץ) אבל מצאנו ש"פרפר" (ראשי וחלוץ) יותר נוח לנו.

מזג האוויר היה נוח – רוחות קבועות בעוצמה של 12-18 קשר למעט רוחות חלשות ביומיים הראשונים ועוד יום אחד לפני הסוף. ועוד לילה אחד (שעדיף לשכוח) שהים שיחק אתנו טטריס ענני סערה ואנחנו לא פספסנו אף ענן כזה כל הלילה.

בקרת נזקים: משאבת מי ים, מד רוח שהפסיק לפעול (סיפור מהסרטים להפליג בלי אחד כזה) חבל צמצום ראשון שנשחק ונקרע, ונזק נפשי לאגו מחוסר הצלחה מוחלט בדייג.

חידה לסיום: אחרי 20 יום בלב ים מה הדבר הראשון שכולם עשו: ירדו לחוף להרגיש יבשה מוצקה תחת הרגלים או קפצו למים?

זהו אנחנו הולכים לתפוס שינה טובה ואחריה ולקפוץ לבולנז'רי הקרוב לקנות באגטים טריים לארוחת בוקר. אחרי הכל הגענו לצרפת.

עוד תמונות בלינק הזה.

זריחה

אורח