חלקכם כבר שם לב ששינינו קצת את התוכניות. בתחילה חשבנו לבלות "עונה" שלמה בקריביים ורק בשנה הבאה לעבור לאוקיאנוס השקט. אבל לא הצלחנו להתאפק ואנחנו  אוטוטו בתעלת פנמה. דווקא די נחמד פה בקריביים, ובגלגול אחר היינו יכולים להישאר כאן שנים, רק שאין לנו חשק להעביר פה את עונת ההוריקנים כשהפסיפיק קורץ לנו מעבר לסיבוב. גם החצייה הנינוחה של האטלנטיק השאירה לנו מספיק אנרגיות לחציית אוקיאנוס נוספת. אז יצאנו לדרך.

עד לא מזמן ה"ים הקריבי" היה בשבילנו רק גלויה על המקרר. גם כשהגענו אליו הוא נשאר השלולית התמימה והירקרקה  שמסביב לאי עם הקוקוס. אבל זה השתנה כשהצטרכנו לחצות אותו. הים הקריבי הוא לא פראייר. כ 2000 ק"מ של ים מפרידים בין גרנדה לפנמה ומשטר הרוחות והגלים הם כשל אוקיאנוס. את החצייה עשינו בשני שלבים עם עצירה בבונאיר וארובה. אחד המדדים שלנו לפראות הים הוא מספר הדגים המעופפים שאנחנו מוצאים בבוקר על הסיפון. בחצי השני מארובה לפנמה קבענו שיא חדש – 13 דגים מעופפים על הסיפון. אז החזקנו חזק  והגענו למקום הכי מגניב בחלק הזה של העולם. איי סאן בלאס.

טוב, אני יודע שהבלוג הזה מתחיל להיות קצת לא אמין כשכול מקום חדש שאנחנו מגיעים אליו זוכה מאתנו בתואר מלכת יופי, ואולי בדיעבד אפשר לשלול תארים מאיזה אי או שניים, אבל לארכיפלג הזה מובטח מקום של כבוד לנצח. מעל שלוש מאות איים פצפונים (ועוד אלפי שוניות), כמעט כולם נראים כמו עיבוד פוטושופ לא אמיתי של הגלויה ההיא על המקרר.

אבל כמו כל מלכת יופי – מה שעושה את ההבדל זה האופי. איי סאן בלאס הם מקום מולדתם של שבט הקונה-יאללה (Kuna-Yalla), שבט אינדיאני שאנשיו נמוכי קומה, מסבירי פנים במיוחד ונשותיו לבושות בסגנוניות בבגדים רקומים (מולות). הקונה יאללות התפרנסו בעיקר מגידול קוקוסים ובשנים האחרונות עשו הסבה מקצועית לתיירות ועכשיו הם חותרים בין האיים בקנואים מעץ מוכרים דגים, מולות, וגובים דמי ביקור בחלק מהאיים. כמעט על כל אי יש איזה משפחה ששומרת על האי. ויש איים שהם כפרים – שם הבקתות מכסות כול פיסת אדמה וממש גולשות אל הים.

Safiro – West Holandes

איי סאן בלאס הם מגנט לשייטים: יש כאלה שנתקעו כאן לכל החיים (יש לא מעט כאלה), כאלה שכמונו עצרו לשבועיים שלושה בדרך לפנמה, וגם לא מעט סירות של תרמילאים ששטות בין פנמה לקולומביה ועוצרות למסיבה בכל חוף. מצד אחד סוף העולם ומצד שני מספיק חיים מסביב כדי לא לגמור כמו רובינזון-קרוזו.

כמעט כולם מגיעים לפה עם מרץ ותוכניות לנדוד בין כמה שיותר איים אבל מרגע שהעוגן ירד לא מוצאים אפילו סיבה אחת לזוז. אנחנו בין קריאת מגילה, למסיבת תחפושות נדדנו בקושי בין שלושה מקומות . הבלוג הזה נכתב באזור שנקרא Cayos Holandes, מתוך מעגן רדוד שנקרא (ונראה כמו)  "בריכת השחייה"  ליד אי המנגל (BBQ Island) . הנוף מסביב נראה כמו סוף העולם, ואם מעלים את הטלפון לראש התורן אפילו אפשר לקלוט קצת אדוות של אינטרנט.

סירות מסיבה

לתוך הסטלבט הזה, במטוס בוכנה קטן נחתו אלינו בקלאסה איתי, ברברה ודניאל (ה"בוסים" של לילך בחיים האמיתיים) לביקור שהולך להסתיים בחצייה של תעלת פנמה. היו לנו רק שלושה ימים בסאן בלאס (כמעט פשע נגד הבטלנות) אבל הצלחנו לדחוס אווירה קריבית אמיתית  בקצב של סיור קבלנים. האמת שהיה כל כך נחמד שכדי לאזן את כל הטוב הזה היינו חייבים לטלטל אותם טוב טוב בים הפתוח (בין סאן בלאס לתעלה) עד שנשמתם פרחה. עכשיו נשאר לנו רק לחצות את התעלה – אבל זה כבר סיפור של פוסט אחר.

עוד תמונות בלינק הזה

אסטה לואגו!