כבר בים תיכון התחילו להתגלגל מסירה אחת לשנייה, סיפורים על המקום הכי שווה באיי הודו המערבית. סיפרו על קבוצת איים קטנה, עטופה בשוניות צבעוניות. סיפרו  שאפשר לעבור ממעגן למעגן במשך שנה שלמה בלי לשבוע מהנוף. על שייטים שהטילו עוגן ולא העלו אותו יותר עד שהחליד והתפורר. ככה סיפרו וכך באמת היה.

למקום קוראים הגרנדינים ("Grenadines"), והוא שוכן בין  סנט וינסנט שמצפון (מדינת איים ששמה המלא הוא "סנט וינסנט והגרנדינים") לגרנדה שבדרום. ככל שמדרימים בשרשרת האיים "שבמעלה הרוח" (Windward Islands) ממרטיניק לכיוון גרנדה מרגישים איך קצב החיים נרגע, המקומיים מאירי פנים יותר וגם התיירים הרבה יותר מבסוטים.

שער הכניסה לגרנדינים מצפון הוא האי "בקווי" (BEQUIA), פעם מושבת ציידי לוויתנים והיום  אי עם חופים נהדרים  ועיירה קטנה עם  כל מה שתיירים מחפשים, מעין תחנת התאקלמות בין  העולם הרגיל לסטלבט הבא עליך לטובה.  מדרום לבקווי נמצאים מיירו (mayreau), יוניון איילנד, ואחריו פטיט סאן וינסנט – אי פרטי עם מפרץ שהעתיקו מתוך גלויה. ליד פטיט סאן וינסנט נמצא מופיו (Mopion) אי פצפון, בגודל של דירת חדר בתל אביב, רק תלולית חול בלב כתם של טורקיז, מופיו הפך לאי הפרטי שלנו לשעה קצרה. עוד גלויה.

Union Island, Clifton

Petit San Vincent – PSV

Mopio

עוד קפיצה קצרה דרומה כבר במדינת גרנדה השכנה, נמצא האי קאריאקו (Cariacou)  לשם הגענו בדיוק בזמן לקרנבל (שהתחיל בארבע בבוקר!). מוזיקת גאב-גאב(אל תשאלו), אלכוהול, תחפושות, לבוש מינימלי וצבעי גואש. לא בדיוק ריו-דה זנרו. אבל לא פחות שמח !

Carnival in Cariacou

Carnival in Cariacou

ויש כמובן עוד כמה עשרות איים ומפרצים נוספים שלא הספקנו להגיע אליהם. איך הזמן רץ כשמתבטלים. אבל לדעתנו, לפנינה שבצדפה קוראים טובגו קייס (Tobago cays). קו שונית ארוך בצורת פרסה שמחלק את הים. ממזרח – אוקינוס כחול עמוק, ממערב  – בריכת תכלת בהירה ורדודה, עם צבים ומנטות ואלמוגים בריאים ודגים בכל הצורות והצבעים. השונית עוצרת את הגלים של האוקינוס, אבל לא את הרוח החזקה שמגיעה מאפריקה, צולפת בפנים, מצננת את החום ומביאה ניחוח של הרפתקאה.

Tobago Cays

דרור אחרי מפגש לא ידידותי עם מדוזה אי שם בים תיכון התנזר משחייה, עד שלרגע הכניס את הראש לים עם משקפת וגילה עולם חדש. מאז אי אפשר להוציא אותו מהמים, גם לשכנע אותו להוציא את הראש רק לרגע כדי לנשום זה לא פשוט.

על האיים הקטנים שליד השוניות אפשר למצוא איגואנות וצבי יבשה ולא פחות חשוב ארוחת ברביקיו על חוף ציורי עם דגים ולובסטרים טריים, שמארגנים מדי ערב הדייגים המקומיים.

BBQ Beach – Tobago Cays

בגרנדיניים למדנו סוף סוף לקרוא את עומק הים מתוך צבעו – חום בהיר פחות ממטר,  ירוק בהיר עד שני מטרים, ירוק כהה חמש,  וכחול כהה כבר מעל עשרים. וחשוב מכך לסמוך על עצמנו. עם עד עכשיו בטחנו בעיקר במפה הדיגטלית במכשיר הניווט. עכשיו אנחנו כבר סומכים בעיקר על מראה עיניים!

אבל מה שהפך את החודש האחרון לחודש מיוחד בשבילנו הם לא הנופים, הצבעים  או הטעמים אלא האנשים (ולשם שינוי לא המקומיים). שני ביקורים הגיעו אלינו לכאן. בתחילה עופר ונטע ואחר כך נחמן וברני.  עופר, חבר טוב, הוא ויקיפדיה מהלכת, חם לב  ואיש שיחה מרתק. הוא גם השייט הראשון שמבקר בסירה. סוף סוף היה לנו משהו שבאמת מבין מה עובר עלינו מבחינה "מקצועית". לא פספסנו את ההזדמנות ובהפלגת לילה העברנו את הפיקוד לעופר, פתאום היה מוזר לישון ביחד עם לילך בלילה כשהסירה מפליגה. נטע, החצי השני של עופר, קבלה בהבנה את שיגעונות יורדי הים וחלמה לה על ניו יורק 🙂

opher & friend

נחמן הוא "בעל הבית" שלנו, כבר כ-15 שנה אנחנו חולקים איתו בית בנטף. אבל בתכלס נחמן הוא חלק מהמשפחה כבר עשרות שנים. נחמן הביא איתו לביקור את ברני, חבר ילדות מפלורידה. נחמן וברני באו עם מרץ לעבוד, ובמהלך הביקור שלהם כמעט חיסלנו את רשימת הסידורים הבלתי נגמרת שיש לכל בעל סירה.  בתמורה עשינו חיים ביחד, רקחנו וחיסלנו בקבוקי רום שלמים, וטעמנו כמעט את כל סוגי הדגים שיש לדייגים כאן להציע.

Bernie

כרגיל הוספנו את האורחים לרשימת המורים המחליפים: עופר לימד את הילדים לשחק שחמט. נחמן לימד אותם איך לנצח בהורדת ידיים.

ברני דרך אגב הוא תכשיטן מוכשר שמתמחה ב"תכשיטים ימיים". הוא השאיר לנו תיבת אוצר יקרה בסירה עם שלל צמידים ושרשראות, ועכשיו החבורה (ובעיקר אייל) מתגנדרת לה כל בוקר.

יש לנו קבוצת וואטסאפ מיוחדת: "האודיסאה הישראלית". חברים בה כל הסירות הישראליות, רובן משפחות, שמשוטטות במסלול שלנו מים תיכון  לקריביים ובכלל. מכיוון שכל הדרכים מובילות לגרנדינים, נוספה לחגיגה גם מפגש של האודיסאה: הנומד שהגיעו מגרנדה, ה"קרוזה" שחצו דרך ברבדוס, הרוטים ומיה שהגיעו כמונו ממרטניק. (את שאר חברי האודיסאה  (עליזה, בלו, ו"שלנו") לא פגשנו). אז פעם הבאה שאני מתמהמה עם פוסט, תקפצו לבקר גם בהרפתקאות של אחרים. הם לא פחות מרתקות!

מבין כולם נפשנו נקשרה במיוחד למיכל, לורו, מאיה ואמילי מ"קטה מיה" ולעמית וארטור מקרוזה (ה"ילדים" הכי נחמדים בחלק הזה של העולם). כבר חצי שנה שאנחנו נפגשים ונפרדים לסרוגין. כל מפגש הוא חגיגה , כל פרידה היא דרמה ולארוחות המשותפות יש את הטעם המיוחד של ארוחה משפחתית. גם קרוזה וגם מיה נשארות בקריביים ואילו אנחנו ממשיכים מערבה לפסיפיק.

נו טוב. די לרגשנות, לנגב את הדמעות ולהרים מפרשים, יש לנו ים לחצות. היעד הבא  שלנו הם ה- ABC Islands  (ארובה, בונאייר וקוראסאו) מושבות הולנדיות לא רחוק מחופי ונצואלה. להתראות !

עוד תמונות פה.