במרטיניק נשארנו עוד שבוע. אבא שלי ובטי הגיעו לביקור. פעם אמא פולניה היתה רוצה בן רופא או לפחות מהנדס. אבא שלי, כך נראה לי, היה שמח אם היה יוצא לו בן דייג. לא הסתדר, אז כל בוקר התחיל בשווקים בחיפוש דגים. באנסה ד'ארלן דג חרב ענק שרק נתפס, בסנט אן רעמתנים ובסנט פייר דגים קטנים מזן טעים במיוחד. כל יום הסתיים בארוחת מלכים (כבר שכחנו מה זה לאכול פי ארבע מתכולת הקיבה).

לפי חוקי הימאות, כל סירה צריכה להניף את דגל המדינה שבה רשומה הסירה. אותנו הבירוקרטיה הישראלית הביסה במרס טורקי, ולמרות שמאוד ניסינו, נאלצנו לרשום את הסירה בדגל זר. בכל זאת בזמן האחרון אנחנו מניפים את דגל ישראל. מאז, לשמחתנו, אנחנו לא מפסיקים לפגוש יהודים נודדים, כאלה שפעם ביקרו בישראל או רק יצאו פעם עם קיבוצניקית. ככה למשל פגשנו את רעי בדומיניקה שמחפש טרמפים לגואדלופ ואת אורי שלא הבין מאיפה נחתה עליו ארוחת שבת עם חריימה מרוקאי בקריביים.

ממרטיניק, אחרי הפרידה המרגשת מסבא, בטי וגוש היורו הפלגנו דרומה לבקר בלוסי הקדושה (Sant Lucia). בכל מקום שעגנו בו המקומיים פותחים באותה ברכה: "ברוכים הבאים לגן עדן". אבל אנחנו לא מתבלבלים, לא מיערות הגשם הגולשים לתוך הים, לא מהחופים הקסומים, לא מכפרי הדייגים הציוריים.  אנחנו זוכרים, במעומעם אמנם, שגן עדן (של מטה לפחות) נמצא במזרח התיכון. בכל זאת קצת התרגשנו כשהצלחנו סוף סוף למצוא כאן מנוע גדול יותר לדינגי שלנו. עכשיו גם אנחנו יכולים לעשות גלים לאחרים  (בתמונה מאחור  אפשר לראות יאכטת פאר שנראת כמו אייפד מודבק על מק-בוק. זאת ונוס, היאכטה של סטיב ג'ובס (אללה ירחמו). איזה גלים עשינו להם:)

במקום לשוטט בין המפרצים השונים, עצרנו מתחת לפיטונים (pitons) , הפיטונים הם הסמל המסחרי של האי. צמד הרים פוטוגנים שעושים פוזות בכל מדריך טיולים קריבי . המפרצים מסביבם מוכרזים כשמורת טבע ומשם יצאנו לטיול ביערות הגשם שבלב האי ולביקור בגנים הבוטנים (מדהימים!) בעיירה הקרובה (Soufriere). על החוף, פיטר נתן לנו קורס מזורז בליקוט פירות: מקוקוסים, קרמבולות, מנגו, סוג של שקדים קריבים ועד קקאו ואקי גמייקני. הכול מתגלגל חופשי… אתם יודעים, כמעט גן עדן.

כמו בכל גן עדן, גם כאן יש קצת בעיות תפעוליות קלות. רוב האנשים מתפרנסים פה מתיירות בכבוד. חלק אחר מתפרנס אמנם יותר טוב אבל עם פחות כבוד. גניבות מיאכטות הם מכה קריבית שמחמירה באיים עם שם של קדוש (סנט לושה וסנט וינסט). ככה שלכל מקום צריך לזוז עם שרשראות ובלילה אנחנו נועלים את כל החלונות וליתר בטחון קושרים גם את כל הילדים אחד לשני. אתם יודעים, בכל זאת רק כמעט גן עדן.

היי דרומה לגרנדינים!

כרגיל עוד תמונות בפיקסה.