כמו בריצה ארוכה, רק כשעוצרים מרגישים את השרירים. אחרי שנת לילה טרופה במרינה (בכל זאת התרגלנו להתעורר פעמיים בלילה) התעוררנו בעולם החדש. שינוי ראשון שמרגישים הוא השקט – בלי שאון גלים ורוחות שורקות. מיד אחרי השקט, מגיעים החום והלחות. הצילו.

את הימים הראשונים העברנו במרינה. בעיקר סידורים ותיקונים. יואב, הגזבר של הסירה, היה מאוד מרוצה מהביצועים הפיננסים שלנו בזמן החצייה ונכנס להיסטריה, מההוצאות של האחרי: תיקון למפרש, טיפול מנוע, עוד קצת חלקי חילוף, אינטרנט  ואפילו תספורות לבנים אצל ספרת נשים מקומית, שבחיים לא גזמה שיער לא מקורזל. כשכבר חשבנו שסיימנו, גילינו שנכנסו לנו מים לממסרת (sail drive ), מחלה נפוצה בסירות. בדרך כלל הטיפול כואב ודורש להוציא את הסירה מהמים, אבל המוח הקריבי ממציא לנו פטנטים, ובמקום להוציא את הסירה דחפנו בלון מתחת לסירה, נשפנו חזק וחסכנו כמה מאות יורו.

בכל העולם המרינות די דומות. ורק אחרי שבוע כשנפרדנו מהרציף, ויצאנו החוצה למפרץ ליד, הרגשנו שהגענו. המפרצים כאן נחמדים, עם מנגרובים ירוקים שמכסים את כל האי ועצי קוקוס על קו החוף. אנחנו יורדים ליבשה פעמיים ביום: בבוקר לקנות באגטים טריים (בכל זאת צרפת), ואחרי הצהריים לחוף, כדי שהילדים יתפלשו בחול. בין לבין אנחנו לא עושים כלום, וזה כל כך טוב.

Grand Anse, Martinique

St Pierre, Martinique

מרטיניק שייכת לצרפת. אי עם פיצול אישיות. השפה והמחירים אירופאים, המנטליות וקצב החיים קריבי. התושבים שפעם עבדו בפרך בגידולי קנה-סוכר לתעשיית הרום, אימצו את המנטליות המערבית, העבירו את הגידולים לאיים השכנים ועברו לצד שצורך רום (גם זו עבודה קשה). בכלל רום ומוסיקה, זה מה שהולך כאן באי. רק המוסיקה מנגנת וכולם מתחילים לנוע לפי הקצב. די נחמד, עד שאתה מגלה שגם הטבח והמלצרים שכחו את עצמם (ואותנו) ורוקדים גם. נחמד נחמד, אבל אנחנו די מיצינו את העסק הזה של איים מחופשים לאירופה (בהתחלה הקנריים שהתחפשו לספרד ועכשיו מרטיניק הצרפתית). אז הפלגנו לדומיניקה.

כל עוד מפליגים בצד המערבי המוגן מרוחות הסחר ,  האויר לא זז. רק מתרחקים מערבה מדי, או יוצאים למעבר בין האיים, הרוח נותן בראש. הרוחות שבאוקינוס נשבו מהירכתיים בעדינות, מכות עכשיו מהצד ועל האף במהירויות מסמרות. הגלים מוסיפים לחגיגה. אנחנו נכנסים מראש עם מפרשים מצומצמים למשעי  ובכל זאת טסים על המים. הצוות עובר למצב נמנום (הדרך היעילה ביותר להתמודד עם מכונת הכביסה הימית), ואני עם חיוך מרוח על הפרצוף. באמצע הדרך מצטרפת אלינו ציפור (Booby) שתפסה שיטה: דואה ליד המפרש שלנו ומחכה שדגים מעופפים (ששוטי נכנסה להם למסלול), יעופו (תרתי משמע) הצידה, ישר אליה.

Dominica Canal

דומיניקה- עולם שלישי. אנחנו מתים על העולם השלישי. רחובות שוקקים, שווקים עם ירקות לא מהונדסים, מכוניות שפולטות עשן בלי חשבון. כל יום עוצרת פה אניית תענוגות  שפולטת מתוכה יותר נופשים מאשר כל תושבי העיר. הנופשים בתורם, מפזרים בלי חשבון כסף על אטרקציות יומיות, מה שבהחלט מקדם את הכלכלה המקומית אבל מלחיץ את הגזבר שלנו.

בדומיניקה אין כמעט מפרצים לעגינה, ככה שאין ברירה לעלות ולטייל ביבשה. מהבירה רוסו (Roseau), יצאנו לטיול ביערות הגשם של דומיניקה (Morne Trois Pitons National Park). יש כאן הרבה יער, והרבה מאוד גשם. היערות עם עשרות מינים של עצי ענק, קני-במבוק, שרכים ומטפסים. הכל צבוע בכל כך הרבה גוונים של ירוק, שכבר שכחנו שקיימים. שחינו בקניונים קרים רק כי ג'וני דפ שחה בהם (הרבה סצינות משודדי הקריבים צולמו בדומיניקה), וטבלנו במעינות חמים כדי להפשיר חזרה. המקומיים גם טוענים שבדומיניקה יש אתרי צלילה מהיפים בעולם. אז הלכנו לבדוק: ב"ריף השמפניה", מבעבעות מבין השוניות בועות גאותרמיות כמו בכוס שמפניה, גם הדגים נראים מבסוטים מהסידור.בצפון דומיניקה, בפורטמאוט (Portmouth) יצאנו לשייט עם מדריך מקומי על הנהר בין הביצות (Indian River).

הביקור בדומיניקה היה לא מתוכנן, הרבה סירות פשוט מדלגות על האי, מכל מיני סיבות.  אנחנו פגשנו רק אנשים מסבירי פנים בכל מקום ואי יפייפה!

Indian River

ועכשיו עונת הביקורים בשוטי נפתחת שוב, ואנחנו מפליגים חזרה למרטיניק לקבל את פני האורחים הראשונים.

עוד תמונות יש בפיקסה.