במבט רציונלי מהצד, זה נראה לא הגיוני, לבזבז שלושה שבועות בחציית חמשת אלפי קילומטרים של ים, עם לילות בלי שינה, הרחק מבית הקפה השכונתי ורופא המשפחה, כשאפשר להגיע לאותו מקום ביום טיסה עם דיילת חייכנית, מושב צר וארוחה בחמגשית. אבל במבט מבפנים, מעל סירה שרוכבת על הגלים בלי הפסקה, תחת אין סוף כוכבים וחצי ירח אחד אין דבר טבעי יותר מזה. ירושלמים. לך תבין.

היום הראשון

אחרי כמה שבועות באיים הקנרים, בלי תזוזה אמתית, הגוף מכווץ לפני היציאה. הרוח מסמרת שיער ונראה שהחלק הכי מסובך בכל המסע  זה היציאה מהמרינה בלי לדפוק שום דבר. מארגני הראלי ארגנו קו זינוק כאילו מדובר במרוץ יוקרתי ועשרות סירות של חובבים מצליחות בנס לצלוח את הקו בחגיגיות ובלי אף התנגשות.

בהתחלה הים ומסך הפלוטר (מכשיר הניווט) מלא בסירות. עשר שעות אחר כך, בלילה, נשארים רק כמה אורות רחוקים. עם הים הפתוח וקצף הגלים גם הכיווץ בגוף משתחרר והלב מתרחב. יצאנו לדרך.

קו הזינוק

היום השני

בדרך כלל, אחרי שהסירה לא זזה זמן מה – צצות צרות. הרוחות של היום הראשון דופקות כל הלילה, ובבוקר אני מוכן לבקרת נזקים. הרי ברור שמשהו ישבר, השאלה רק מה ומתי. הנזק הראשון מגיע מכיוון לא צפוי. לפני היציאה הילדים חגגו (כלומר השתוללו) בג'ימבורי במרינה, ויואב חטף מכה ביד. בבוקר היד נפוחה וצבועה בשלל גוונים. בים הכל אלתורים, והאלתור הראשון הוא סד קיבוע ליד של יואב (סבתא, בלי פניקה. הנכד בסדר. אחרי שבוע היד החלימה ויואב חזר למלא את כל מטלות הסירה). בכלל יואב גדל לנו פתאום. נהיה איש ים שמכיר הכל בסירה. איש צוות שלישי לכל דבר.

הרוחות צפון מזרחיות, ואנחנו מתפרפרים לנו, כלומר שמים כל מפרש בצד אחר של הסירה כמו כנפי פרפר, כשהרוח נושפת מאחור ("מלאה"). הפלגה ב"פרפר" היא ההפלגה הכי לא יעילה מבחינת מהירות, והפלגה יותר רגועה. זה בדיוק מה שאנחנו מחפשים. ובכל זאת הסירה מאיצה על הגלים כמו  גולש גלים קליפורני, והילדים מחשבים שיאי מהירות  (16 קשר).

שגרה

סוד ההצלחה בלשרוד הפלגה ארוכה, הוא שגרה מסודרת, אוכל טוב ולגו.

כבר מהיום הראשון הסתדר לנו הסדר-יום כך שלילדים יש ימים “רגילים” עם משחקים, לימודים, מטלות וארוחות מסודרות, ולנו המבוגרים יש גם זמן לנוח ביום. בבוקר ובערב אנחנו עוברים על כל הסירה לחפש נזקים. ובצהרים יואב מסמן את המיקום שלנו על המפה  ומודד בסיפוק כמה עברנו ביממה שחלפה. כל חמישה קווי-אורך יש הפתעה קולינרית מתוקה, ככה שהילדים עוקבים בתאבון אחרי הנתיב והמעלות שחולפות בצג הניווט. בערב בוהים בשקיעה ובלילה לי וללילך יש משמרת קצרה (שעתיים) וארוכה (ארבע שעות) . יואב עוזר במשמרות ביום.

הימים חולפים ברגע. אין רגעים משעמים. על כל פנים לא  עם שלושה ילדים בסירה. הלילות (אחרי משבר ההשכמה)  עוברים בקלות עם ספרים אלקטרונים, מוזיקה  ופודקסטים ("עושים היסטוריה", גם הילדים התמכרו).

מרגע שהיום מאוזן והים משתף פעולה, הכל זורם. הסירה לוקחת אותנו מעצמה כמו מעשה קסמים. ימים שלמים אנחנו לא נוגעים כמעט במפרשים ולפעמים משנים מפנה רק כדי שהשמש תשזוף את הפאנלים הסולארים ותבשל לנו קצת מיץ של חשמל.

שעת משחק

אחרי שבוע

שישה ימים היה סבבה וביום השביעי, (שנפל על יום רביעי) תוהו ובוהו.

הבלגאן התחיל עוד בלילה עם סקוולים (squall), שזה ענן משוטט שמשנה את כיוון הרוח, נושב בכוח וממטיר גשם זועף. מין סערה קטנה, מקומית ולא נחמדה. כל כמה שעות מגיע סקוול כזה מעצבן. ידית הווינץ' (מכשיר שמשמש למתוח חבלים) היא הראשונה שנשברת וקופצת לים. המפרש הקדמי הוא השני שנשבר לו, כלומר נקרע לו. (מחיכוך עם משהו בתורן). ברגע של הפוגה ברוח הורדנו חלק מהמפרש כדי לנסות ולתקן. אבל הרגע חולף, ואנחנו מוצאים את עצמנו בקרב מאסף בניסיון לקפל את המפרש בלי נזק נוסף. ביומיים הבאים הפלגנו רק עם מפרש ראשי עד להפוגה הבאה. למרות שיש לנו מפרש רזרבי, החתך הקטנצ'יק במפרש ממחיש בבת אחת את המושג והמרחק מחוף מבטחים. את המפרש דרך אגב תיקנו בעזרת טייפ ייעודי וקצת תפרים. תיקון שהחזיק עשרה ימים ונפתח שוב קצת לפני הסוף.

היום העשירי

אמצע הדרך. ראינו סירה. למרות עשרות הסירות שחוצות בדיוק באותו הזמן ובאותו המסלול את האוקיאנוס, זאת תהיה הסירה היחידה שנראה מהיום השני ועד היום האחרון.

גם הים כאן קצת ביישן, ושומר את יצוריו עמוק בבטן. בכל הדרך ראינו רק להקת דולפינים אחת ועוד דוראדו אחד על החכה. מאמצע הדרך פני הים מנומשים בכתמים כתומים של סרגוסה – מין עשב ים כובש שהשתלט על פני המים. כל ניסיון דייג מסתיים אחרי דקה בשיחים על הקרס במקרה הטוב, ועם פחות מזל גם בתסבוכת על מדף ההגה, בפתחי השאיבה של המתפיל מים או המנוע ושאר צרות שלא נדע.

פני הים לעומת זאת רוחשים חיים. דגים מעופפים, ממש יצורים מיתולוגים, שמעופפים עשרות מטרים, דואים בין הגלים צוללים לרגע וקופצים שוב. כמעט כל בוקר אנחנו מוצאים כמה טייסים מסכנים שלא ציפו שתופיע להם סירה באמצע הדרך ומסיימים את חייהם על הסיפון שלנו. בחושך, לפני שהירח עולה ובקושי אפשר להבדיל בין מים לשמים, הסירה משאירה אחריה שובל עדין של גיצים זרחנים, של פלנקטון זוהר (שגם הוא לא מבין מאיפה נחתנו עליו).

דג מעופף

היום השלוש עשרה

זהו, אי אפשר להתבלבל: החום ומכשיר הניווט מוכיחים. הגענו  לרצועה הטרופית: חום תמידי, שמש שמדגמנת שקיעות וזריחות צבעוניות ועצי קוקוס. מעכשיו ועד סוף הטיול אין לנו כוונה לצאת מהאזור הזה.

תכלס

אז לחובבי הז'אנר והימאים בחבורה שרוצים את השורה התחתונה: מה זה אומר לחצות אוקיאנוס? כמו שחבר טוב אמר לנו בתחילת הדרך (ויצא צודק) חציית האוקיאנוס זה החלק הפשוט בתוכנית שלנו. הסירה שטה מאליה, ימים שלמים בלי כמעט לגעת במפרש או בהגה, אין סירות אחרות להתנגש בהם או שרטונות לעלות עליהם.

כל זה נכון עד שמשהו נשבר. ובים דברים כל הזמן נשברים. בכל זאת בכל סירה יש נוסע סמוי, הבן דוד השייט של מרפי. לנו לדוגמא נקרע המפרש חלוץ, נשבר שאקל של המעלן חלוץ (יש מתנדבים לטפס על התורן ברוח של עשרים קשר עם גלים נאים אחרי משמרת לילה?). ונסתמו השירותים (כבר עדיף לגור על התורן). רשימה חלקית.

הקיצר, ההבדל העיקרי בין שייט קצר בים תיכון לשיט מאוד ארוך, הוא בעיקר בהכנת הסירה וביכולת לתקן כל מה שקריטי.

מבחינת הכנת הסירה: יש ציוד שלא חייבים בשייט קצר וכדאי לשקול בשייט ארוך. אצלנו הרשימה כללה מתפיל מים, גנרטור רוח, וטלפון לוויני. אצל אחרים בראלי נוספו גם מפרשים להפלגה ברוח "מלאה". (downwind). בנוסף יש הכנות לקטסטרופה שכוללת בין השאר אסדה מתאימה, ערכת נטישה, דרכי קשר למרכזי חילוץ, EPIRB,  ועוד.

תקלות: לתקלות צריך כלים, חלפים וידע לתקן כל מה שקריטי לכם. לנו ברשימה היה: מפרש ספר, משאבות שירותים, גיבוי למכשירי ניווט, גיבוי לתקשורת לוויינית. גבוהה מאוד ברשימה יש את הטייס האוטומטי, שאם הוא מתקלקל, החצייה הופכת למאוד אינטנסיבית (במיוחד עם צוות מצומצם). המחיר של גיבוי לטייס האוטומטי גבוהה אז במקום זה שמנו שום מסביב לתורן נגד עיין הרע.

מבחינת "ימאות" נטו: רוב מוחלט של הזמן הפלגנו ברוח מלאה. יש כל מיני טכניקות להפלגה כזאת (פרפר, שני חלוצים, ספיניקרים..) אבל אנחנו התכחשנו לעניין, ולא ממש תרגלנו את העסק לפני החצייה. בסופו של דבר הפלגנו ב"פרפר", הסירה שלנו הייתה יחסית מאוזנת ומהירה. מפרשי ספיניקר למיניהם, מצטלמים מצוין וטובים בעיקר לרוחות חלשות. את הג'ניקר שלנו הנפנו למשך שתי יממות ובשאר הזמן הרוחות היו מספיק חזקות כדי שהמפרשים הרגילים יספיקו.

הסערות המקומיות (squalls), מאתגרות קצת ושוברות את שגרת ההפלגה מדי פעם. הן בדרך כלל משנות את כיוון הרוח והרוח יכלה להיות מאוד חזקה (מעל 35 קשר). מצאנו שהדרך הכי טובה להתמודד איתן היא לזוז איתן, כלומר להישאר באותה זווית לרוח ולא להתעקש לשוט לכיוון היעד. הענן חולף אחרי חצי שעה או שעה ואפשר לחזור למסלול בלי בעיה. חוץ מזה רוב הזמן הפלגנו עם מפרש ראשי מצומצם, ככה שכאשר הרוח עולה "פתאום", אנחנו מסודרים. ההבדל במהירות בין מפרש מלא למצומצם לא גדול, וזה ממש לא נעים או פשוט לעלות לרוח כדי לצמצם מפרש כשהרוח כבר חזקה.

שורה תחתונה – מניסיוננו המאוד קצר, האוקיאנוס האטלנטי, בעונה הנכונה, הוא באמת החלק היותר פשוט. עד שמגיעים לנקודת החצייה (הקנרים) כבר יש מספיק ניסיון לצאת לדרך בלי בעיה.

יום אחרון

בהתחלה מופיעות הציפורים שדואות מסביב וצוללות למים לחפש משהו לנשנש. אחר כך מופיעה סירת דיג וכ 20 מייל מהאי רואים סוף סוף יבשה באופק. כמובן שה20 מייל האלה הופכים להיות החלק הכי ארוך בשיט. אבל לבסוף אנחנו מגיעים. במפרץ בכניסה כבר מתחילים להרגיש בשינוי. מנגרובים ועצי קוקוס חופים צהובים וים ירוק. ממש כמו שהבטיחו בברושור. על הרציף ארגנו לנו קבלת פנים חמימה וחגיגית, אבל הדבר היחיד שאני חושב עליו הוא שנת לילה רצופה.

תפיצו את האור. חג שמח!

מרטיניק

עוד תמונות בפיקסה.