מי שעוקב אחרי ההתקדמות שלנו זיהה שאנחנו לא זזים מטר כבר שבוע (שיא אישי). חלק היו מנומסים ושאלו אם הכול בסדר או אם מכשיר המעקב מקולקל. אז לא נעים להודות, אבל הכול בסדר, רק שאנחנו די מתבטלים כאן. כאן זה האיים הקנרים, ויותר מדויק באי הכי צפון-מזרחי הנקרא לנזרוטה (Lanzarote) או כמו שאייל קורא לו – מוזרוטה (MUZAROTE). פשוט, האיים הקנרים לא כל כך ידידותיים לשייט ההרפתקן (אין מפרצים טובים לעגינה) ומאוד ידידותיים לשייט הבטלן וחובב המרינות היוקרתיות. חוצ'מזה אפשר לחצות לקריביים רק בסוף נובמבר, ככה שיש לנו חודש לשרוף בלי לעשות כלום. בינתיים אנחנו עומדים במשימה בהצלחה: קמים מאוחר, קונים באגטים טריים לארוחת בוקר, מסדרים קצת ת'סירה וקופצים לקנות בקבוק יין לארוחת ערב. בקיצור, טוב כאן.

ההפלגה לקנרים הייתה טבילת המים הראשונה שלנו באטלנטי, ובעצם הפלגה ארוכה, אמיתית ראשונה. כ-1200 קילומטרים על פני שישה ימים. בחציות הקודמות היה אפשר לסחוב ולהתרסק לשינה כשמגיעים. אבל הפטנט הזה לא עובד אחרי שלוש יממות, ולגוף ולנפש לוקח קצת זמן להיכנס לשגרת הפלגה. אבל לבסוף השעון מאט והמחוגים עוברים לדלג בחצאי ימים במקום בשניות ואז הכול מסתדר. גם הדאגות היומיומיות חוזרות לבסיס: אוכל, מים וחשמל למחשב. הילדים מצידם חיים ביקום מקביל, מבחינתם אין הבדל בין עגינה במפרץ לשייט באוקיאנוס, רק שההורים מפהקים קצת יותר מכרגיל.

אומרים שתמונה שווה אלף מילים – לא בים. בתמונות הכול חד גוני ושטוח, ים מטאלי ועננים תלויים. אבל במציאות האוקיאנוס אף פעם לא נח. איפשהו תמיד יש סערה ששולחת גלים עד קצה העולם. לגלים שכאלה קוראים גלי גיבוע, שם קולע להפליא, כשמם, הם דומים יותר לגבעות על רטלין  מאשר לגלים בחוף ירושלים. ואנחנו לידם, כמו מכליות הענק שחולפות לידינו מדי פעם, רק קליפת אגוז.

בסופו של דבר, למעט דג (גדול יותר מאייל) שתפסנו בערב השני, ופתר לנו את דאגת האוכל, ואין ספור דייגים מרוקאים שהסתובבנו להם בין הרשתות בלילות הראשונים, ההפלגה עברה בלי שום דרמות. בוקר אחד נחתנו במפרץ ליד אי קטנטן (La Graciosa), שנמצא בשפיץ הצפוני של לנזרוטה  במפרץ לדוגמא עם חול לבן, הרי געש שחורים ברקע וים טורקיז. רק אחרי שנעזוב למרינה בלנזרוטה בגלל רוח ששינתה כיוון, נבין שזה אחד המפרצים המוגנים היחידים בקנרים.

הקנרים די קרובים לדרום מרוקו (150 ק"מ)  ואומרים שאפשר להרגיש פה גם ניחוחות אפריקאים או לפחות את הרוחות החמות של הסהרה, אבל בינתיים זה מרגיש בדיוק כמו ספרד האירופאית (שזה לא רע בכלל) עם ניחוחות של תיירים אירופאים שרודפים אחרי השמש. במרינה שלנו רגילים לשייטים היפר אקטיביים שנתקעים אצלם, ומיקמו על הרציף סוכנות השכרת רכבים. אז לקחנו רכב בזיל הזול, ויצאנו להסתובב. על האי לנזרוטה עברה טראומת-התבגרות וולקנית לא מזמן (300 שנה) שהשאירה אותו צחיח ומחוצק'ן (בחן) בכשלוש מאות לועות געשיים. את נוף הפרא שוברות טרסות מיוחדות ואסטטיות להפליא, ויצירות של אמן מקומי ומוכשר (Cesar Manrique) שהפך את האי לסטודיו הפרטי שלו.

גילוי עיתונאי נאות: בין התחלת כתיבת הפוסט לשיגורו, הזזנו את הירכתיים שלנו ושטנו לאי השכן (Gran Canaria) ששונה לגמרי ממוזרוטה. מה שלא מפריע לנו להתבטל בו באותה צורה. אבל על זה כבר בפוסט הבא.

להת'

עם קטה-מיה בבית של סזר