מלכתחילה לא התכוונו להצפין. במפה על קיר המטבח בבית, דילגנו מסיציליה  לדרום סרדיניה ומשם למיורקה,  כי הקיץ אוטוטו נגמר וצריך להמשיך ללכת. אבל אז גילינו שהקצה הרחוק של סרדיניה יפה במיוחד, והמפרצים של קורסיקה, האי השכן, טורקיז יותר. הקיצר אם הגענו עד לכאן לא נכנס לקפה וקורסון?
בין סרדיניה לקורסיקה מפרידים רק  קילומטרים בודדים  ובאמצע ריבונו שפך  ערימת סלעים, בלי סדר והגיון. מישהו  הוסיף כנסיה, מגדלור וקבלנו את אחד האיים היותר מיוחדים שראינו –  לוואצי (Lavezzi)

lavezzi

אחת הבעיות הכי מטרידות  בקורסיקה ובסרדיניה, היא שתמיד המפרצים השווים יהיו מלאי סלעים (מסומנים במפה) מעל ומתחת למים,  ועוד כמה סלעים לא מסומנים שנודדים ממקום למקום, מחכים שרגע אחד לא תהיה ערני כדי לקפוץ לך ישר לחרטום. בינתיים הצלחנו, אבל עם לא מעט דפיקות לב, ועם עוגן אחד (העוגן ספר שלנו) שנטרף על ידי סלע בScoglio Bianco.

ממה שחווינו, קורסיקה וסרדיניה הן אחיות דומות, שמדברות בשפות שונות. רק שקורסיקה גם התקשטה מדרום בבקו חוף דרמטי ומיוחד.

לקורסיקה הצטרפו אלינו ההורים של לילך, ולכבודם (ולמזלנו) נכנסנו לבוניפציו (Bonifacio), אחת מערי הנמל המיוחדות ביותר שיש. העיר עצמה תלויה על בלימה בקצה המצוק, והנמל יושב בתוך מפרץ קניוני דמוי פיורד.  כמה יפה העיר, ככה מבורדק הנמל. והטטריס סלעים במפרצים הוא משחק ילדים לעומת ה"סירות מתנגשות" במרינה.

על כול פנים – הפגישה היתה מרגשת, הפרידה קשה, ובאמצע הילדים התפנקו על סבא וסבתא ולהפך.

הרוחות היו טובות אלינו והפלגנו בחוף המערבי, עד לבירת האי, אגסיו. שם עלו אילנה ויוסף על טיסה לפריז ואנחנו כיוונו את חרטום הסירה מערבה לעוד ארץ חדשה.

עוד קצת תמונות יש בפיקסה.