ללמוד לשוט היה החלק הקל (והמהנה) בכול הסיפור.

חבר המליץ על "דרך הים", אז דילגתי על שלב השופינג, וישר נרשמתי לקורס (סקיפרים). כשהגעתי הבייתה, חטפתי נזיפה שרשמתי רק את עצמי. חזרתי, ביקשתי הנחה לזוגות צעירים, קיבלתי. בשמונת החודשים הבאים היה לי וללילך דייט קבוע, פעם בשבוע על שפת הים בהרצליה. דפקנו זמן איכות לזוגיות. הבייביסיטר שלנו דפקה קופה.

החלק הראשון (והארוך) בקורס הוא תיאורטי, שום דבר מסובך מדי. בין לבין יוצאים להפליג כדי לשבור שגרה. כשהתאוריה כמעט מאחרינו, לילך מנסה לתפוס עלי פור בדרך לרשיון, ויוצאת לשבוע הפלגה לימודית ביוון (פלוטילת תלמידים). כשהיא חוזרת מבסוטה עד קצה התורן אני מבין שאנחנו באמת הולכים על זה.  בחלק המעשי מתארגנים בקבוצות של ארבעה תלמידים ובמשך כחודש יוצאים להפלגות תרגול, שמסתיימות בטסט. אני שונא טסטים. כדי שיהיה מי שישלח את הילדים לגן בהפלגות בוקר (וגם כדי שלילך לא תגער בי כול פעם שאני לא מכוון ת'מפרשים כמו שצריך) אנחנו משתבצים בשתי קבוצות נפרדות. נפלנו טוב. לילך מקבלת את סמי שמשקיע את כול הלב והנשמה שלו בתלמידים. ואני נופל על דודי האלוף שבלי לחץ, עם חיוך והרבה פאן מעביר  אותי את הטסט בלי שארגיש. ואופס, עברה שנה.

בין לבין לאורך הקורס, אנחנו מחפשים סירה. בעיקר בגלישה באינטרנט, פנטזיות על יאכטות יקרות מדי וצפייה ליאכטת חלומות שתופיע במחיר חיסול. זה לא קורה. כולם מפרסמים באינטרנט והמבחר עצום, רק כשצמצמנו את החיפוש באמת התחלנו להתקדם. הקריטריונים שלנו היו  מחמירים: קטאמרן (בגלל הנוחות והמרחב) סביב 40 פיט, משנת 2008 ומעלה, לא מצ'ארטר,  owners' version(כלומר בידון אחד מרווח להורים) ונמצאת באיזור הים התיכון. המחירון של יצחק לוי, לצערנו, לא מכסה יאכטות (בעצם אין בכלל מחירונים ליאכטות). מסובך להבין כמה יאכטה שווה, אבל פשוט להבין שאין מציאות. מאחורי כול סירה זולה מתחבא סיפור טוב. אם אתם אוהבים סיפורים – הרווחתם.

בסוף ננעלנו על לגון 380 שהיא הטויוטה של הקטאמרנים: סוס-עבודה (כלומר סוסון-ים), עם רזומה מוכח, שוק יד-שנייה יציב ולא פחות חשוב, נכנסת לנו לתקציב. אפילו היתה לנו ביד רשימה קצרה של יאכטות שמתאימות לנו. נשאר רק:

• – לקנות (להתמקח, לתת הצעה הגיונית, להוריד את הסירה מהשוק, לבדוק את הסירה, לסגור עסקה).
• – לרשום את הסירה(איזה דגל?)
• – ביטוח
• – להשלים ציוד להפלגה ארוכה (רוב הסירות לא מצוידות לחציית אוקינוס..)
• – להשלים כלים וחלקי חילוף
• – תוכנית מסע
• – איך בכלל משיטים קטאמרן?! אנחנו מכירים רק "סירה רגילה" (מונוהול)
• ….

מה עכשיו? בתאוריה אנחנו יודעים הכול, אבל בפרקטיקה… שאלוהים יעזור לנו. ואם לא הוא אישית, נסתפק גם באיזה שליח זוטר שלו.

בפלוטילת התלמידים ביוון לילך מפליגה עם יוסי  מהבעלים של דרך-הים. הרגליים שלו, תמיד יחפות, בדרך כלל במים, הראש בעננים. לילך קצת מספרת לו על התוכניות. בניגוד לצפיות הוא לא פורץ בצחוק. הבחור פשוט לא יכול להשאר אדיש לשגיונות של אחרים. אנחנו מבקשים עצה באיך להמשיך והוא גורר אותנו לתוך סירות במספנה, שולף ספרים מהספרייה, מתווה מסלולים. אם רק נציע הוא מצטרף. כשהוא גומר הוא מעביר אותנו לדודי, החצי השני שלו (רגליים על הקרקע) שמנחית אותנו למציאות. יש כימייה. אנחנו סוגרים עם יוסי ודודי על מסגרת ליווי לכול ההכנות היציאה למסע הזה. דודי תופר את הקנייה של היאכטה, יוסי ואני נוסעים ביחד ליוון לבדוק את הסירה ולאכול קצת צזיקי.  כששואלים אותי מה הליווי כולל, אני  עונה שבשבילנו האפשרות להתייעץ על כול דבר קטן, בכול זמן,  עם מישהו שאנחנו סומכים עליו מייצר לנו שקט נפשי שלא יסולא בפז.

עכשיו בפרקטיקה יש לנו יאכטה, "Shuti" שמה בישראל, מדוגמת ומאובזרת למופת, מחכה לנו, ביוון על חוף הים היוני, מוכנה להרפתקה. גם אנחנו.

In theory there is no difference between theory and practice. In practice there is.          —Yogi Berra