באביב 2007 חזרנו לארץ אחרי טיול של שנה בעולם, עם ילד אחד ביד (יואב, שנתיים וחצי) ועוד אחד בבטן (אייל, חודש שלישי).

השקיעה בשגרה הייתה מהירה: אחרי יומיים של ג'ט-לג כבר ישנו בבית הקודם שלנו בנטף, עם הנוף, הרהיטים והאבק המוכרים. עוד יומיים ואנחנו כבר עובדים: לילך מגוונת במשרד חדש, ואני חוזר לאותה משרה ומגלה ששום דבר לא השתנה. בדיקה קצרה מאשרת: עוד שלושים ושתיים שנים לפנסייה.
הקיצר, עוד לפני שגלגלי המטוס נגעו במסלול הנחיתה בנתב"ג, כבר ידענו שהטיול (הארוך) הבא זה רק עניין של זמן…
פאסט-פורווד: השנים חולפות, עוד ילד מצטרף לחגיגה (דרור),אחרי כמה טיולים טרופיים פיתחנו חיבה משפחתית לחופים מוזהבים ולמים בצבע טורקיז. יעד חדש מסומן על המפה: הפאסיפיק.

כשתאריך היעד נמצא שנתיים בקצה האופק, אנחנו קונים מדריך טיולים ולומדים שישנם עשרים וחמישה אלף איים באוקיאנוס השקט. אופס.. ברובם אין שדה תעופה. אני מנסה שוב ושוב, ללא הצלחה, לחבר מסלולים הגיוניים בין פולינזיה הצרפתית, טונגה, איי קוק ופיג'י. בפעם האלף כשאני פותח את המדריך, אני מגיע לפרק המבוא. כול המסלולים המוצעים שם קצרים מדי ומרובי טיסות. מסלול אחד יוצא דופן: "שישה חודשים: האוקינוס השקט – בסירת מפרש". חצי עמוד שמתאר מסלול דמיוני משומקום אחד לשומקום אחר:

The southeast trade wind makes this trip fairly predictable …. In fact the route is considered so easy by cruising standards that it’s been dubbed the ‘coconut milk run‘

הממ… עם קצת דמיון ומחשבה חופשית… אני פונה להתיעץ עם האח הגדול מגוגל ומגלה שאני לא האדיוט הראשון שמחשבה כזאת עברה בראשו, ומסיק (באינדוקציה) שאם מישהו כבר עשה את זה גם אנחנו יכולים.

מה שנשאר זה רק ללמוד לשוט, לקנות סירה ולהגיע לנקודת ההתחלה. קלי קלולה.

"זה שאתה נושם לא אומר שאתה חי" (פרסומת למכונית)