כשהיינו ילדים הסתובבו שמועות על מדינה דימיונית בצד הרחוק של הגלובוס. ארץ כל כך נידחת שצרות העולם לא הצליחו להגיע אליה. האגדות סיפרו על אזרחים שמתים משיעמום וכבשים. כל כך הרבה כבשים, שרק מהנפיחות שלהם נוצר החור-באוזון. ידענו שאם כל העולם משתגע, תמיד אפשר לברוח לניו-זילנד. 

נחתנו באוקלנד שכרנו רכב והצטרפנו לעוד כמה מליוני תיירים שמאמינים למעשיות-ילדים. הנהיגה מתגלת כסכנת-נפשות: הכבישים מוצפים בקארוונים שזוחלים בזיגזגים (הנוף, הנוף!). הקיווים, ככה המקומיים אוהבים לקרוא לעצמם, מסתגרים בבתים ונוסעים רק בלילה. מכונית של קיווי לא קשה לזהות – תמיד יהיו מחוברים אליה שני אופני הרים, קיאק אחד וגלשן גלים, שלא ישעמם. רוב התיירים הם ייקים בנפשם שמתכננים את הטיול משנות השמונים ודאגו להזמין מקומות מראש עוד במאה שעברה. אנחנו שלא מצליחים להחליט מה נלבש בבוקר (ובסך-הכל יש רק שתי חולצות) צריכים לנחש בדיוק מה יתחשק לנו לעשות עוד חודש, אחרת לא נצליח למצוא דרגש פנוי בביקתה בטרק בקצה המדינה. הלכה הספונטניות. אפרופו ביקתות, תראו לי עוד מקום בעולם ששינה בבקתה בחדר אחד עם עשרים מטיילים (נוחרים כמובן) יותר יקרה מחדר זוגי במלון בעיר בירה… 

העם הניו-זילנדי הוא בעצם שני עמים (מה שנקרא 'כיבוש נאור'). הילידים האורגנליים נקראים מאורים, שלמרות ממדי הגוף הענקיים שלהם, החליטו לבסס את טקטיקת-ההגנה שלהם על ריקוד הפחדה בעזרת הוצאת לשון. החצי השני הם מהגרים אירופאים שהתגלגלו מצחוק והראו למאורים מאיפה משתין הדג. 
בכלל הניו-זילנדים הם 'טיפוסים'. במקום  דם זורם להם בעורקים אדרנלין. במגרשי השעשועים לפעוטות יש מתקנים מהאינקוויזיציה. אם הילד משועמם בצהריים, במקום לקפוץ לחבר, הוא קופץ באנג'י. החייה הלאומית היא ציפור בלי כנפיים (קיווי כמובן) והערס הניו-זילנדי משחק קריקט במקום ביליארד. לך תבין.

אבל עזבו שטויות, לניו-זילנד לא מגיעים בגלל סקרנות אנתרופולוגית, באים לטייל. וברגל. המדינה היא גלוייה ענקית. רק הרוח על הפנים דואגת להזכיר שאנחנו לא צופים בערוץ דיסקברי. כל נקודה שעוצרים בה את הרכב היא התחלה של טיול. הכל משולט ומסודר. בשני האיים הניו-זילנדים אלפי קילומטרים של שבילים שמספיקים ליותר מחיים שלמים. אנחנו (כמו הייקים) נמשכים בעיקר לשבילים 'המפורסמים'. כל מסלול יפה מקודמו: הרים מושלגים, לגונות, יערות גשם, הרי געש, גייזרים, אגמים אלפיניים, חופי ים-חוליים. 

 
מזג האוויר, מצד שני, אינו יציב נפשית. הקיווים אוהבים להתפאר שביום אחד אפשר לחוות את כל ארבעת העונות. בהתחלה חשבתי שהם מקשקשים שטויות: במשך שבוע ניסיתי, ללא הצלחה, לטפס על ההר הגבוה במדינה (קוק). פעמיים יצאנו במעלה הקרחון בחצות-הלילה (קיץ) והסתובבנו חזרה  עם אור ראשון (שיא החורף). בין שתי הסופות טיפסנו פעם נוספת (סתיו) לחפש ולסמן את הדרך שאבדה מתחת לשלג. ביגון הסתפקתי בכמה הרי געש יותר ידידותיים באי הצפוני. 
יואב, ברוח המקום, לקח את עצמו ברגליים והתחיל לטרק. ימי הליכה של שמונה קילומטר בג'בלאות הוא גומע בלי להזיע. השיא האישי, בינתיים, עומד על  13.5 קילומטר, מכובד אפילו בליגה הניו זילנדית. בעיר הזאטוט לא מוכן ללכת יותר מחמש דקות בלי לבכות לאבא שלו שירים אותו.

הערה אחרונה לפרוטוקול: מעולם לא היה הדשא של השכן ירוק כל-כך, אבל גם בארץ-עוץ, למרות מזג האויר, המלך מסתובב ערום. כמו בשאר העולם תמצאו פה  תאונות דרכים, יתושים ובעיית-מיעוטים. אז שלא תגידו שלא הזהרנו…

כרגיל הדיווח רחוק מהמציאות הנוכחית, גם בפרטים, אבל בעיקר בזמן. לקראת החזרה החלפנו את התזזיתיות הניו-זילנדית בחוסר-מעש אוסטרלי אותנטי. אנחנו כבר חודש ביבשת השישית, משתדלים לא להתרחק יותר מדי מקו-החוף. נזהרים מציקלונים וקרוקודילים.
בסך הכל שלווה. 

דש 

עוד תמונות בלינק הזה