בדיוק תפסנו יום קיץ מטורף על חוף- הים באייבל-טזמן שבניו-זילנד. כול הקיווים (ככה המקומיים קוראים לעצמם) עם חיוורון פולני, תופסים להם שיזוף דרומי, הילדים חוגגים במים. אני ולילך, היחידים על החוף עם סוודר וגרביים, מתחננים ליואב שישאר ברדודים.  על החוף נחתנו עם הרגשת דז'ה-וו שהתחלפה בנוסטלגיה מתקתקה. רק להוסיף כמה עצי-קוקוס, לחמם (בעשרים מעלות) ולהגיש. תאילנד אהובתי. 

אני לא בדיוק זוכר למה הגענו לתאילנד. שילוב של טיסה זולה, חרדה מהמפגש עם העולם המערבי (אפרופו ניו-זילנד) והזדמנות לביקור קרובים. קבלנו חופשת-מולדת חלומית. אחרי יותר מחצי שנה בניכר, סוף-סוף קצת אנרכיה מזרח-תיכונית, שילוט בשפת הקודש, ערסים מהשכונה  ואוכל עברי כשר. אפילו נוהגים פה בצד שמאל, ממש כמו בארץ. באדיקות עברנו בכול המעוזים הישראלים בלי לוותר על אל אף חומוסיה (נו טוב- חוץ אולי מ'מסעדת שושנה'). 
הו תאילנד! קרקס הביזר הגדול בעולם. על הבימה מופיעים: פילים (משחקים כדורגל, מציירים ומנגנים במפוחית), קופים (אתם לא רוצים לדעת) טיגריסים ושאר ירקות. מי שלא כשרוני להופעה סתם נכלא בכלוב לתצוגה, את השאר פשוט אוכלים. מעוררי חמלה במיוחד הם התאילנדים. עושים הכול בשביל חצי גרוש – ממסאג'ים באמצע הלילה, נשיקות עם קוברה ועד נשים שמגדלות צוואר של ג'ירפה.  מופע הפריקים המרכזי הוא בצפון המדינה (צ'אנג מיי). הבמה הצדדית בבנקוק. 
בנקוק, לכאורה עיר מתפותחת אבל ביקור בשוק המרכזי (מישהו רוצה סנאי?), בקאוסאן (רובע התרמילאים) או סתם נסיעה בטוק-טוק (תלת אופן ממונע) מגלה עיר הזויה. וזה עוד בלי ליפול לידיים של ליידי-בוי…

אבל עזבו שטויות, לא בשביל שניצל או פיל שרוקד סמבה מגיעים עד לכאן. קצת דרומה מבנקוק,  ב"איים", מחכה לה הארץ-המובטחת. גן-העדן כמו שהובטח בכתובים: ים, חופים לבנים, עצי קוקוס והרבה שקט. השמועות אומרות שאפילו משיח נמצא כאן. אמרו לו להגיע ממזרח, אבל בגילו השמיעה לא מי-יודע-מה. הוא שמע 'להגיע למזרח' והשתקע עם החמור בבונגלו זול. אני לא יודע אם השמועות נכונות, אבל אחרת קשה להסביר למה בכול אי הכי נידח (גם באלה שלבישת חלק עליון בבגד ים היא עבירה על החוק), נמצאת נציגות חב"ד עם פטרולים מסודרים על החוף. חוצ'מזה גם ניסים לא חסרים פה. הנס הכי פופלרי (מייד אחרי נס עלית ב'קשר הישראלי') הוא נס הזמן הנעלם. אתה מתכנן יומיים על החוף, ממצמץ פעמיים ואופס חלף לו שבוע. אנחנו מצמצנו שש פעמים. בין המצמוצים החלפנו איים אבל בכולם המים בצבע טורקיז והאננס אותו אננס. באי אחד יש צלילות מדהימות עם כרישי-שונית ושאר מפלצות-ימיות, באחר יש מסיבת 'פול-מון' ארבע פעמים בחודש (עוד נס…) ולמי שמתגעגע יש גם איים-אלוהים ישמור- שהם העתק מדוייק של אילת.

ליואב עם דלי חול ביד אחת, מגרפה בשנייה, וטוסיק חשוף – אי אפשר היה למחוק את החיוך. ובזמן שכול החוף מנמנם בשלווה, אבא שלו (זה אני) עסוק בקבלנות עפר: 'אבא תחפור', 'אבא ארמון', ואפילו 'אבא פירמידה של תות-ענך-אמון'. ביקור של תומר הבן-דוד והאגדה הוסיף לחגיגה: 'אח גדול' במשרה מלאה: סלנג מעודכן מגן הילדים, קרב-מגע וחיבוקי-דוב. חוצ'מזה למדנו שוב את ההבדל בין תאוריה לפרקטיקה: בתאוריה הזאטוט נגמל מחיתולים, למעשה עברנו לכבס תחתונים שלוש פעמים ביום. החיים בקקי. 

אבל החוויות מתאילנד הם חדשות-ישנות. אנחנו כבר חודש וחצי בטיול תזזיתי בניו-זילנד, מחכים לקיץ שיגיע, כבר לא מכבסים תחתונים, ואוטוטו טסים לאוסטרליה לחפש חופים חדשים. 

דש בינתיים.

עוד תמונות בלינק הזה