מעשה כשפים, רק חוצים את הגבול ממונגליה עוברים לעולם אחר. דרכי העפר הופכות לאוטוסטרדות, הכתב הקירילי, שעוד הצלחנו לפענח, מתחלף בכתב חרטומים והשניים וחצי מונגולים משתבטים למליארד וחצי סינים תזזיתיים. הכי חשוב, האסון הקולינרי המונגולי (בשר כבש לארוחת בוקר?!) בא לקיצו, יחי האגרול. 

הדרקון הסיני מודל 2006 לא יורק זיקוקים ובטח לא עשוי נייר. הוא אוכל פלדה לארוחת בוקר ובטון בצהריים, לבוש במותגים הכי 'אין' ומחזיק בגאדג'טים הכי הכי. הכול  made in china כמובן. כשעומדים לרגע ברחוב בבייג'ין אפשר ממש להרגיש את הקדמה הסינית חולפת על הפנים. דרך עדשת-המצלמה מכוונים על 'חוטונג' (שכונה סינית מסורתית) ובתמונה מצטלם גורד שחקים. שמים רגל על ריקשה, ומתיישבים במונית חדישה. באיצטדיון האולימפי, הרץ הסיני למאה מטר כבר עומד על קו הזינוק, מחכה לשאר העולם שיגיע רק באוגוסט 2008. 

רחש, רעש, מהומה. החלטנו להוריד הילוך והתברגנו בדירה בביג'ין לשבועיים. כדי להטמע בסביבה (או לפחות להפסיק לסחוב את הקופיף שלנו) אנחנו קונים ליואב אופניים ומתחילים להסתובב בעיר. לאט לאט אנחנו מתחילים לזהות הגיון בשגעון ואפילו לזהות חלק מהיצורים שמתבשלים על המנגל הסיני (סוסון ים?). כל העיר היא שוק אוכל אחד גדול, עם דוכני מזון בכול פינה ואלפי מסעדות. כולם (חוץ מהברווזים) נהנים מהסידור ולא נראה שמישהו מבשל בבית. 
בכניסה לפארקים ולמקדשים הבלאגן מתחלף (חלקית) ברוח-שטות. קשישים מתחרים בזיופים בקריוקי, ריקודים-סלונים, מטקות וטאי-צ'י עם חרבות. מעבר לבידור האנושי, הגנים הסינים על המבוכים והדרקונים, הבריכות, בתי התה והפאווליונים הם מרגוע מהמולת העיר. 

הזהירו אותנו שסין קשה לטיול, שלא מדברים אנגלית, שאין כמו הרמאים הסינים. והנורא מכולם: 'אין מתוק בסין'. נו, כנראה שבקרנו בסין אחרת. סין שלנו, היתה המדינה הכי נוחה לטיול (בינתיים). חוץ מרופא השיניים שלנו כולם מדברים אנגלית. חוצ'מזה קבלנו הרעלת סוכ (גרעיני אבטיח עם סוכר?!). 
יחד עם מאות מליוני תיירים סינים ועוד כמה אלפי תיירים 'רגילים' נדדנו בין פלאי סין הקלאסית: העפנו עפיפונים בכיכר טיין-אנמן. התלוצצנו עם  הקיסר בעיר האסורה. בשיאן הצדענו לחיילי-הטארקוטה ובצא'נגדו חגגנו את הראש-השנה בחברת קהילת-דובי הפנדה. עם 'גל' המטיילים סימנו 'וי' על כול האטרקציות של סצ'ואן: הרים קדושים, נופים מרהיבים ובני מיעוטים חייכנים. יממה ברכבת מביאה אותנו למחוז יונאן.ערים עתיקות וציוריות (ליג'יאנג), טרסות אורז ציוריות והנוף הפנטסטי של גוויילין. ובסין כמו סין,  כל תחנה במסע היא קלאסיקה עוצרת נשימה מתובלת בקיטש חמוץ-מתוק. יום אחד אנחנו מתכרבלים במעילי-חורף טיבטים מסורתיים על סוסים בשולי הרמה הטיבטית ושבוע אחר כך אנחנו שטים לאיטנו ברפסודת במבוק בין שדות אורז ודייגי-קורמורנים. 

הספר מספר שסין אתאיסטית, אבל לא מעט אטרקציות הם המקדשים. בודיהיזים-קונפציוזים-דאואיזים – השד יודע מה ההבדל ביניהם. כולם נראים כדיסנילנד מהאגדות. שדים, אלים ודרקונים נלחמים בחרבות שלופות, קלשונים ומבטים זועמים. היחיד שמשבית את השמחה, הוא בודהה עצמו (או איך שלא קוראים ל'אל' הראשי של המקדש) שיושב לו באמצע עם חיוך דבילי ובד"כ לבוש זהב שכבר מזמן לא באופנה. מה לעשות אבל כנראה שגם בודהה צריך לשלם ארנונה חשמל ומים. כל מקדש או מנזר שמכבד את עצמו מחזיק, חוץ מחנות מזכרות כמובן, גם מסעדה קטנה ומלון בוטיק; על התאולוגיה אפשר להתווכח-אבל בנדל"ן הם מספר אחד. כשהערב יורד ואחרון המבקרים נעלם אנחנו נשארים לבד כמעט במקדש-טירה פרטית על צלע הר עטוי ערפילים, בלב יער עתיק, כשלמרגלות המרפסת של החדר זורם נהר שוצף. 

אפרופו אלים, 'זאוס' הוא ללא ספק מאו דזה-דונג. גם הוא נדחף לכול מקום עם חיוך דבילי. בעוונותינו כי רבים, חוץ ממדריך הטיולים, אנחנו נגררים מדי פעם לקריאת ספרים אמיתיים. אחד מהם מתאר את ההיסטוריה של סיןבמאה העשרים. הסטוריה דמיונית ואכזרית הרבה יותר מהשדים והדרקונים במקדש השכונתי. על כולם מנצח מאו הכול יכול.
את הביקור בסין סיכמנו בהונג-קונג. גורדי-השחקים והמחירים מתחרים מי יותר גבוהה (מכרנו כלייה של לילך לממן ארוחת בוקר), וברחובות מוכרים זיופים של כל דבר (קנינו כלייה של גוצ'י) ואפילו סנפירי-כרישים. 

ולפינה השבועית של יואב: אם הינו מקבלים יואן על כול צילום של יואב הינו מכסים את השהות בסין. שני יואן על ליטוף או צביטת חיבה והינו מכסים את הטיול כולו. כולם צובטים ליואב בלחי ואני צובט בחזרה בישבן, לא מאמין… מגיל אפס הילדים הסיניים גמולים מחיתול ואצלנו חצי תרמיל מלא בפמפרס ומגבונים. במעשה הונאה, הצלחנו לפחות להיגמל מהמוצץ (יואב הסכים לתרום אותו לדרקון תינוק שגר לו באגם…). כקונטרה, יואב החליט גם לגמול את עצמו משנת-הצהריים ואותנו משעתיים חופש ביום. לקח לנו שבועיים לדכא את המרד. 

—
בין לבין, ובלי שנשים לב עברה לה חצי שנה (כלומר חצי טיול) ועוד לא הספקנו שום דבר. אז כדאי שאני אעצור כאן ואחזור לעבודה,כלומר לשייק אננס.

עוד תמונות בלינק הזה