התוכנית היתה פשוטה:לספוג קצת תרבות במוזאונים ותאטראות של מוסקבה וסאן-פטרבורג ומשם ברכבת לחצות את סיביר עד למונגוליה, עם עצירות כול פעם שהשממה הסיבירית מתגוונת קצת. חמושים ברוסית השוטפת של לילך, פטיש מגל ו'כרטיס מועדון בבקשה', יצאנו לדרך.

זה התחיל לא טוב. שניים וחצי תיירים, נראים ומריחים כמו פליטים צ'צ'נים (בכול זאת סט וחצי של  בגדים על חודש טיול), מנסים להכנס לארץ המובטחת עם ויזת עסקים. פקידת ההגירה שרק אתמול נפרדה מהחבר שלה ('זה לא בגללך, זה בגללי') זורקת אותנו לסוף התור. יואב מנסה כמה שטיקים ללא הצלחה: הגברת השאירה את החיוך בבית (רק אחר- כך נגלה שאף-אחד לא מחייך פה אלה אם כן הוא דפק אותך לפני רגע).
אחרי שהטפסים ממולאים כהלכה (עסקים, עסקים..), אנחנו מורשים פנימה לתוך ענן אלכוהול וסגריות שילווה אותנו בחודשיים הקרובים. האמת שלעשן פאסיבית זה ג'יפה שאנחנו עוד זוכרים, אבל לשתות פאסיבית זה כבר יותר מדי. אפילו ליואב, שדווקא אוהב לנסות דברים חדשים, נשבר מההנג-אובר אחרי שבוע. 
במלון אנחנו מגלים ששער הרובל בשמיים ושהמחירים יקרים כפליים ממה שכתוב במדריך שלנו.(עליו השלום). ברוכים הבאים לרוסיה.

האמת שהמורה של לילך לרוסית הסבירה לה שברוסיה, על "מה-המצב?" נוהגים לענות ב"פלאכו" (רע). במקרים חריגים, אם אתם ממש ב'היי' אפשר גם "נורמלנה". הדיווח הקודם שלנו היה כנראה אופטימי מדי לאמא רוסיה.

 

מוסקבה היא כמו ספר ריגול: הכיכר האדומה, קרמלין, גורקי פארק. אנחנו במשקפי-שמש שחורים, צוארון מורם ועיתון מגולגל מוודאים כול הזמן שלא עוקבים אחרינו. גם סנט-פטרסבורג התוססת מספקת את הסחורה. יואב נהנה משנת-הצהריים מתוקה במיוחד במוזיאון ההרמיטז'. יוסף, אבא של לילך, היה הראשון שנשבר והצטרף אלינו במוסקבה. יואב, מבסוט שיש מישהו חדש לשגע פוצח ישר בסדרת תעלולים חדשה שלידה הפרסטרויקה נראית כמו משחק ילדים. על דברים פעוטים מאלה שלחו אנשים לסיביר.

ממוסקבה אנחנו עולים על הרכבת 'הטראנס-סיברית'. עצירה ראשונה בקאזן, בירת טטאר-סטאן. אחרי חיפושים אינטנסיבים אנחנו מצליחים גם למצוא בשוק המקומי  מישהו שנראה טטארי. בעצירה הבאה הרכבת מורידה אותנו ביאקטרינבורג שבהרי-אורל. זהו הגבול שבין אירופה לאסיה. אנחנו מנסים לארגן טיול, אבל כול חברות הטיולים מסרבות. רק שומעים שאנחנו מטיילים עם ילד וישר מנתקים. אנחנו מנסים להסביר שזה בסדר, שעלינו את שביל הנחש במצדה, אבל הם בשלהם, לא אפשרי! אז קנינו מפה, ואוטובוס מקומי מוריד אותנו בלב ההרים. (Taganay national park). שוד ושבר! הרי-אורל מתגלים כפיקציה. במקום הרי-החושך אנחנו מגלים גבעות עגלגלות משובצות באגמים. סוף סוף קצת טבע.

עוד יומיים ברכבת ואנחנו באמצע סיביר. אני יורד מצוייד: כובע מפרוות-שועל ומעיל מעור ג'ירפה. אבל אופס הפתעה! עוד פיקציה רוסית, בסיביר חום אימים. לרגע אנחנו בטוחים שטעינו ברכבת וירדנו במומבסה. כול-כך חם שהתלבושת המועדפת על האיכרים בשדות היא בגד-ים. העלנו את ביגוד החורף לבויידם, הורדנו את בגדי-הים והתחלנו לטחון אבטיחים.
מכאן (נובוסיבירסק), צריך לסוע כמעט יממה דרומה עד הגבול עם קאזאחסטאן. המטרה של הסטייה הקלה הזאת היא טיפוס על הבלוכה (Belukha ) שבהרי אלטאי. המקום כול כך נידח שאפילו התושבים המקומיים צובטים את עצמם כדי להאמין שהם באמת גרים שם. מכיוון שהכול פשוט וחלק ברוסיה, החלטנו להוסיף קצת אתגר למסע, ואיבדנו את ספר מדריך הטיולים שלנו (משהו מכיר מלון זול בגורנו-אלטאיסק?)
חודשיים אחרי שהתחלנו את הטיול אנחנו פותחים  סוף-סוף את האוהל שלנו על שפת נהר גועש, עם נוף הרים אמיתי. למחרת נגלה, שמדריך-הטיפוס שתאמנו מראש, נעלם. במקומו אנחנו מקבלים סבא נחמד  שיוביל אותנו במעלה הנהר עד למרגלות ההרים. אלא שבוריס קשישא, חמוש במצלמה עתיקה ממנו, מחליט לשחזר מסע ילדות והיומיים הנינוחים במעלה הנהר הופכים למסע אקסטרים בין מעברי הרים מושלגים.

 

 

על שפת-אגם אנחנו מוצאים את ניקולאי: סופר ואלפיניסט שמתגורר כבר כמה שנים על ההר, את אשתו ג'ני ובתו בת השנתים וחצי. אחרי משא ומתן קצר קובעת ג'ני את התנאים: ניקולאי ייצא בתור מדריך בתנאי שלילך ויואב יבואו לארח חברה במחנה. לילך מהנהנת, ואני וניקולאי יוצאים לדרך. לשנינו אוצר מילים משותף שמסתכם במילה אחת: 'נורמלנה'. ככה מדי פעם אני מוצא את עצמי מול מצוק כשמהקצה השני של החבל מגיעה השאלה: 'נורמלנה?' ואני שמת לענות 'קיבינימט, זה לא עביר!', בולע את הרוק, עונה (כמו ילד טוב ירושלים) 'נורמלנה!'  ומטפס. 
יומיים אחר-כך, אנחנו מקימים אוהל על מדף-סלע מושלג שמספיק בקושי לשני-שליש אוהל. הפסגה רחוקה רק מספר שעות מאיתנו, הנוף נהדר ואנחנו תופסים שיזוף הרים. למחרת בבוקר מרפי מצטרף לטיפוס: ענן התיישב לו על הפסגה. אנחנו מתחילים לטפס ומקווים שהענן יעלם. גם כשהרוח מתחילה, הברד ואחר-כך השלג מצטרפים, אנחנו עדיין מקווים. ואז למשהו שם למעלה נמאס שאנחנו לא מבינים רמזים ומתחילה לה סופת-ברקים. נו טוב, אחרי שפוגעים בנו שני ברקים אנחנו מבינים שצריך להסתובב לאחור. (הממ.. יש הרבה גוזמאות בסיפורים שלנו. זו לא אחת מהן…) הסופה משתוללת כול הלילה ורק בצהריים יש רגיעה ואנחנו מקפלים את האוהל ונמלטים למטה.
את הטיפוס אנחנו מסכמים ברחצה רוסית (banya): סאונת אדים לוהטת וכשאי אפשר יותר רצים לתוך האגם הקפוא וחוזר חלילה. (אני שרדתי רק שלושה סיבובים). אומרים שאפשר לחטוף דלקת-ראות, אני רק הצטננתי.  

הופה לרכבת. את קטעי הקישור ברכבת העברנו במחלקה הראשונה הסטרילית. תא פרטי: שני דרגשים, שולחן וחלון גדול. בכלל הנסיעה ברכבת היא סוג של תראפיה, פסק-זמן מהקלחת (קדחת) הרוסית. הנוף מבעד לחלון מתנגן במונוטוניות. משורים בלי קצה, יערות, שדות, אגמים, ביצות. כולם בצבעים לא פוטוגנים.
יומיים ברכבת ואנחנו לחופה של ימת בייקל. כבר הרבה יותר קרובים לבייגין מאשר למוסקבה. הפנים כבר יותר עגולות וחייכניות. מתחילים להרגיש אסיה. 
אנחנו נמלטים מהעיר הגדולה לאי על האגם (אולקון). חופים חוליים ולגונות א-לה סיני. בחורף האגם קופא ואפשר להגיע במונית לאי, אבל עכשיו קיץ ואנחנו מתבטלים בהנאה בשמש, מתחרים עם השחפים על מי אוכל יותר דגים (אנחנו!).

באולן-אודה(ulan-ude) שבצידו השני של הבייקל בכלל לא תכננו לעצור. 'המרכז הבודהיסטי ברוסיה' ו'בירת המחוז האוטונומי בורייטייה' נשמעו תארים מפוקפקים ובאופק מונגוליה כבר קרצה לנו. בסוף עצרנו שעתיים לפני טקס הפתיחה של המכבייה-המיימונה הבורייטית שמתרחשת פעם בכמה שנים ( altargana). ענפי הספורט העיקריים הם חץ וקשת והיאבקות, ומסביב חגיגת תלבושות, מוסיקה ושאר ירקות (אבל איפה המופלטות?). אם לא מונדיאל, אז לפחות האבקות בסגנון בורייטי. נשארנו עד הגמרים. הטקס מסביב צבעוני: המתאבקים נכנסים לזירה כשהם מנופפים בידיהם כצפורים, על המנצח מכריזים בשירה והמפסיד יוצא מהזירה רק אחרי שקבל טפיחה על הישבן מהמנצח. מפסיד דרך אגב, הוא זה שנוגע ראשון ברצפה (כול איבר חוץ מכף רגל.).

 

ויואב? בוקר אחד, בלי ששמנו לב, הוא בלע רדיו. הפה ששימש 100%מהזמן לאכילה, עבר לקשקוש במשרה מלאה. גם קוצים על הישבן גדלו לו, והוא לא מפסיק להתרוצץ ולרוץ (תמיד לכיוון הלא נכון). מאז אנחנו מנסים, ללא הצלחה כמובן, ללמד אותו שאפשר מדי פעם גם (בבקשה יואבי) לשבת ולשתוק.

זהו, בסופו של מסע, האלטאי והבייקל עם מוסקבה וסנט -פטרסבורג מכפרים בגדול על הספורט הלאומי של לדפוק תיירים והאפטיה הרוסית(כמעט לא עבר יום בלי שזכינו ל"חיוך").

אנחנו כבר בהרפתקאה חדשה במונגוליה, אבל זה כבר עניין לפרק אחר. 
להתראות בינתיים.

עוד תמונות בלינק הזה