לפני שהספקנו להגיד "גיורגי צ'הצ'השווילי" כבר עבר לו חודש, אז לפני שנשכח, הנה פרק ראשון של רשמים בעיקר מגרוזיה וקצת מארמניה.

נחתנו בטביליסי ממש לפני ליל-הסדר במטרה לחגוג סדר גרוזיני כהלכתו; כעבור יומיים וארבע כוסיות גילנו שליל סדר בגרוזינית משעמם בדיוק כמו סדר בעברית. יואב היחיד שהתגבר על מכשולי השפה וחיסל את כול קערת הסדר, כולל המרור, לפני שבעל הבית התיישב.

גרוזיה היא מה שמשוררים מכנים "אחלה מדינה":רכס הקווקז שם את הרי האלפים בכיס הקטן, חבלי גידול היין בקאחתי הועתקו מטוסקנה, וחופי הים השחור הם משהו. כול האזורים משובצים במנזרים וכנסיות שנראים כטירות מאירלנד. (הממ.. בעצם אף פעם לא היינו בטוסקנה).
הקיצר חגיגה לעיניים, אבל, (כרגיל) מה שעושה את ההבדל הם האנשים. ההלם הראשון היה לגלות שהגרוזינים בארץ הם פיקציה: כאן לאף אחד אין מבטא גרוזיני, לא כול הנשים מגדלות שפם, ושיניים מזהב כמעט ואין (יש רק 'אין שן' ). נרגענו רק כשגילינו שלכולם קוראים 'משהו-שווילי'.
הלינות הזולות הם בבתים של אנשים (homestay) והלינה כוללת בדרך-כלל גם ארוחות. האוכל הגרוזיני, בבית הנכון, הוא טעים לאללה. בבית הפחות נכון נתקענו שלושה ימים עם אותו מרק תפוחי-אדמה. הארוחה מלווה ביין/וודקה תוצרת בית. (הגרוזינים מאד גאים ביין שלהם, אז כדי לא להסתכסך עם העדה אני לא אגיד את דעתי. לחיים.)

Batumi

חוץ מבישול ביתי, גרוזיה משופעת בג'אנק-פוד משלה, שמתבסס על מאפים בשמות מוזרים, כולם תחת שם משפחה 'חאצאפורי': חגיגת בצק וגבינה – כמה משמין ככה טעים. בואריציות המתקדמות הבצק המטוגן מכיל ארוחה שלמה כולל תפוחי- אדמה בשר.)

הגרוזינים אוהבים ילדים ומדי פעם ניגש מישהו מנשק את יואב, לוחץ לנו את היד וממשיך בדרכו. רשימת המתנות שקיבל יואב ארוכה: טונות ממתקים ('אין שן' כבר אמרנו?), פירות וירקות (כולל ארגז תפוחי אדמה מהבית הפחות נכון…), ביצה קשה, משרוקית ותמנון מפלסטיק.

העיקרון המנחה הוא לא לסרב לאף הצעה (לילך קצת יותר ידידותית, אני משתדל..). ועם ילד קטן ההזדמנויות זורמות: ארוחת ערב (עם וודקת תפוחים) אצל מנהל גן ארכאולוגי, סיור מודרך עם נזירה ארמנית, הרמת כוסית באמצע טרק בקווקז ועוד.

עם סטודנטים אירנים באכסניה בירוואן

למזג האויר מקובל לקרוא פה 'אביב', אבל אצלנו זה מה שנקרא 'חורף'. אחרי שהרטבנו וייבשנו, הקפאנו והפשרנו את הילד מספר פעמים, החלטנו לרדת דרומה. זכרנו, משעורי גאוגרפיה-שכשמתקרבים לקו-המשווה מתחמם. אז זהו, כנראה המורה נחמה לא היתה בארמניה; מסתבר שכמעט כול ארמניה מעל גובה 1000 מטר.עשרה ימים בארמניה הקפאנו והפשרנו, הרטבנו ויבשנו והילד עדיין מחייך.

הפרידה מגרוזיה, היתה קשה. מאד קשה. 18 שעות של הפלגה בים-השחור מבאטומי שבגרוזיה לסושי הרוסית. בהתחלה התלבטנו האם להקיא במים הטריטוריאלים של גרוזיה או רוסיה. לבסוף הקאנו בשניהם. (יואב היה מאוד מבסוט שהוא יכול 'להוציא מים מהפה').
יואב הקדים את מרד גיל שנתיים בכמה חודשים(לא רוצה,לבד,למה? ושבעה סוגי בכי שונים) הוא מטפח מיום ליום את כשורי ההשרדות שלו: שינה בכול מצב, שטיקים וחיוכים להוצאת ממתקים מבבושקות ורוסית בסיסית: באחת הארוחות בבית מקומי, אחרי שחיסל שתי ככרות לחם הצענו לו לעבור למנה העיקרית, הוא מייד התחיל בזעקות שבר 'hleb, hleb' (לחם ברוסית) בעלי-הבית נזעקו עם לחם נוסף לילד המורעב, ויואב חיסל גם את הכיכר השלישית.

הקיצר-תוסיפו את הקווקז לרשימת המקומות שצריך לראות: אוכל טוב אנשים חמים ונוף נפלא. רצוי להגיע עם ילד(אם אין לכם אחד זמין בגיל הנכון-תשאילו מהשכנים).

זהו לעכשיו. בפרק הבא על קבלת הפנים (הקרה) של אמא רוסיה, מוסקבה וקצת סיביר.

תמונות בלינק הזה (גרוזיה) וזה (ארמניה)

סוואנטי